האמת, כבר המון זמן כששואלים אותי למה עצוב לך, קשה לי לתת
תשובה.
אז כן, זו באמת מחלה...  זה מתגנב אלייך כמו צל של אחרי
צהריים, מתפרס לו לאט, עד שמכסה הכל סביבך; ולא משנה כמה רחוק
תסתכל, כשנכנס הלילה החושך ממלא הכל, אבל גם בחושך אורות
רחוקים מכוונים אותך למחוז חפצך.

טוב, אז אני יושב וחושב לי מה לענות, כי באמת שנמאס לי שאין לי
תשובה.
ולא סתם תשובה, אחת טובה...  והדבר הראשון שעשיתי זה לתת אותה
לאיזה אדם, שכבר מזמן מחכה ממני לתשובה.
החושך הזה עושה רק בעיות, מפריע לי לראות.
אני לא יודע מה יש באמת, אבל אותו בן אדם הבטיח לי שיברר מה
שלומי מעת לעת. אני לא יודע מה קרה לי, אבל ברגע שראיתי את
האמת, לא לקח יותר מכמה דקות והחושך כילה את כל האורות שמסביב.
נשארתי לבדי, עירום, כאוב במרכזו של החושך האינסופי, כשרק האמת
נגלית אלי, דרך עיניי העצומות.

אני יושב פה עכשיו, בחושך האינסופי, מחפש אפילו ניצוץ אור של
עיר רחוקה, וכל מה שאני רואה זה חושך, וטעם של אבק על שפתי.
אני חושב שסוף סוף הגיע הזמן, רק חבל שבחושך אני לא יכול למצוא
את הסכין.