היא...
כשקיבלה את השכל ליום ההולדת ה-16 מהדוד שלה מאוסטרליה, הסתכלה
קודם על העטיפה. מתנה גדולה-קטנה, עם סרט אדום קשור באיזה קשר
מיוחד, כמו מפיות במסעדה סינית. היא התרגשה מאוד, פעם ראשונה
שדוד שלה מביא לה מתנה כבדה כל כך. "מה זה יכול להיות?" היא
שאלה את עצמה. הרי לא ביקשה איזה משהו מיוחד. ניסתה לנענע את
הקופסה, אולי תצליח לנחש מה יש בה.
לשווא, המתנה כבדה מנשוא. לקחה נשימה בחיוך רחב, בחצי עין על
הדוד שנראה מתרגש, ופתחה. "וואו! תודה דוד! כל כך רציתי את...
זה! בטח... זה יפה מאוד, מתאים לצבע.. של הקיר בחדר שלי!" היתה
במתח. "מה זה!?" חשבה. לא רוצה להעליב, ומחבקת חיבוק כאות
תודה. הדוד היה מרוצה.

הוא, לעומת זאת היה אדיש. אגוצנטרי ממדרגה ראשונה. אהב את
עצמו, ולא אהב את מה שלא שלו. לא הבין אף אחד ולא היה איכפת
לו, אדיש.
ליום הולדתו הוא קיבל מתנה מהדוד שלו מאוסטרליה. בלי לחשוב
פעמיים, בלי לומר כלום, קרע את האריזה בפראות. וולגאריות, לא
יאומן. כפוי הטובה התחיל לצעוק על הדוד הנחמד, שבסך הכל
כוונותיו היו טובות: "איך אתה לא מתבייש להביא לי משהו שאני לא
יודע מה הוא?!"
הדוד נעלב, ויצא מהחדר. האידיוט ישב בחדר והסתכל על המתנה
בכעס. "מה זה צריך להיות הדבר הזה? לובשים את זה? אוכלים את
זה!? יש הוראות שימוש?"

2.
היא ישבה לה לבדה בחצר. הסתכלה גבוה לכוכבים ושאפה אוויר קר של
סתיו. "עוד מעט יגיע חורף" חשבה לעצמה. קיפלה את רגליה העבות
אל חיקה וחיבקה אותן חזק. היה לה נוח. בסיטואציה הלא- מורכבת
כל כך, היא מצאה את עצמה הרבה. כל ערב, כשיש לה קצת זמן לנשום,
היא יוצאת לכוכבים. מוזר לה להסתכל על הכוכבים. הם לא מוחשיים,
נמצאים  במרחק מיליוני שנות-אור ממנה. "מה כל כך יפה בהם?"
שאלה את עצמה. הם אחד הביטויים המפורסמים לרומנטיקה, ובכל-זאת,
על פניו, קבוצה אינסופית של נקודות בכל מני גדלים. חלקן אפילו
לא קיימות. "תבנית מוכנה" חשבה לעצמה. הרי כל אדם, היכן שלא
יהיה, טבעי לו לחשוב שהכוכבים הם אחד מהסמלים הרומנטיים
הקיימים. משוררים כתבו מסות על גרמי שמיים, סופרים, אפילו היא
חשבה ככה. עד שקיבלה קצת שכל להשתמש בו.. השכל הזה. "מה כל כך
טוב בשכל?" תהתה. מאז שיש לה אותו היא לא יכולה להפסיק להשתמש
בו. היא כבר שונאת את זה. חושבת יותר מדי. ובשביל לחשוב עוד,
היא חייבת זמן פנוי ארוך יותר. אז מה הטעם לחשוב כל כך הרבה
בעצם? הרי המחשבות האלה לא ברות-מימוש. השקפה או נקודת מבט,
נשארת השקפה. זהו. לא יותר מזה. תמיד אמרו לה שהיא חושבת יותר
מדי. בשבילם, הרי אין טעם לחשוב. היה לה ברור שזה מה שעולה להם
בראש. אבל היא אוהבת את המתנה מהדוד באוסטרליה. היא מסתכלת
עליה כל בוקר ומחייכת אליה. מנקה אותה, פעם בשבוע. בלילה,
משכיבה אותה לישון. היא מאוד אוהבת את השכל החמוד שלה. וזה מה
שהיה לה, וזה מה שהבדיל בינה לבינם, זה מה ששינה לה את החיים,
זה מה שעזר לה להגדיר ולפרש, וזה מה שגמר אותה.

הוא ישב על ספסל בגן הציבורי והסתכל בכוכבים. "איזה יופי" חשב
לעצמו. "מדהים ממש לחשוב שהכוכבים לא קיימים יותר, מיקומם
מיליוני שנות אור מכאן..."
מאז שהוא קיבל את הרגש ליום הולדתו, הוא כבר לא חמור. הוא עבר
איזה תהליך משונה, שאין לו מושג איך התהווה. פשוט קם בבוקר
והרגיש איזה משהו בבטן. כל כך יפה! הגוונים של הכחול-הכהה
שמשתלבים אחד בשני, ההילה של הירח והכוכבים. כמו טיפות של
מכחול מנוער, עדין. הרוח הסתווית מבשרת את בוא החורף. "כמה
פיוטי" חשב. הוא אוהב את הרגש העגלגל שלו. כותב לו שירים על
שמיים וים, מספר לו על אהבה, שר לו שירים רכים, ומחייך אליו.
זה מה שהיה לו. זה מה שהבדיל בינו לכולם, מיוחד מאין כמוהו,
רגיש וטיפש.  

המקום שבו נפגשו השכל והרגש:

הוא... יצא מביתו הקטן, נכנס למוניתו הקטנה, ושילם לנהג את
שכרו.
הוא חשב, לא הרבה, והרגיש בבטנו
הרגשה ששייכת רק לו.
הוא ראה בדמיון נחלים אגמים,
שקיעת שמש וקצת כוכבים.
הוא שמח וחייך, כמה טוב העולם,
לו עכשיו מסתדרים הדברים.

- דבר לי קטן ומשמעותי
אני רק חייב לציין,
איך שנוסע אני לכיוון -
ובכיוון הנגדי...  

היא... יצאה מביתה הקטן, נכנסה לרכבה הקטן, ונסעה לכיוון
צפון-מזרח.
בכבישים מהירים, ברחובות הצרים, במיליוני רמזורים היא עצרה.
לא הפסיקה לחשוב, ולו לשניה,
מתנה שימושית היא קיבלה:
"למה איש לא חושב-לא מרגיש?
ולמה מתים ילדים?
מה מקומו של אדם בעולם?
ואיך מבינים עיתונים?
לא ברורה משמעות האדם בארצו?
אין-ספק, משמעות אלוהית?

ואיך שנוסעת אני לכיוון, כנגדי נוסעת מונית?"