הוא התעורר מתנומתו. עיניו היו דואבות וגופו שרוט. הוא העביר
את מבטו סביב וראה כי הוא נמצא באמצעה של קרחת היער. הוא קם
לאיטו. רגליו היו כבדות ובקושי נשאו את משקלו. כעת הוא נעמד.
הוא שקל את המצב לאשורו והתקדם בצעדים איטיים אל עבר שיח
ססגוני. הוא הכניס את ידו השמאלית אל תוך השיח והוציא פרי
שחרחר. הוא תחב את הפרי אל תוך פיו ונגס ממנו. טעמו של הפרי
היה כשל דם מאולח. הוא ירק את שארית הפרי על האדמה הלחה והמשיך
בדרכו. לאחר מרחק הליכה קצר, היער נגלה לעיניו. הוא התפעל
מיופיו של היער; העצים נעו בקצב אחיד, סרים למרותה של הרוח
המזרחית ובעלי החיים רבצו בכל פינה, עוסקים בשלהם. הוא נעצר.
ריח אדם הגיע לנחיריו. הוא חידד את חושיו וסקר את סביבתו. לפתע
הוא הבחין בה. ידיו רעדו. הוא מיאן להאמין. הוא קרב אל הגופה
ונגע בה. הנערה הייתה בחיים, אך ניכר כי סבלה מעינוים קשים.
עורו הצטמרר ונמלא חידודין חידודין. הוא העמיס את הנערה על
כתפיו ולקחה עימו.

היא כיבתה את הנורה ושקעה בשינה מתוקה. דמיונה הפליג הרחק הרחק
והיא חייכה מתוך שינה. דלת חדרה נפתחה קלות. הוא הציץ אל תוך
החדר וסקר אותו במבטו הזועף. כשראה כי הנערה ישנה, נכנס אל
תוכו. הוא קרב אל הנערה והושיט את ידיו אל מתחת לשמיכתה.
המצעים היו לחלוחיים קמעה והוא עוות את שפתיו בשאת נפש. הוא
הוציא צמר גפן מכיסו והכניסו לפיה. מגע שפתותיה היה רך וגרם לו
לחשוק בה. לאחר שעה קלה, כשהיה בטוח כי חומר האלחוש פועל,
העמיסה על גבו ועזב את החדר.

המרתף היה מבאיש. קירותיו היו במצב של ריקבון מתקדם ומתקרת העץ
שלו זלפו מים מהולים בעובש. ראשה הסתחרר וגופה היה חסר תחושה.
היא הייתה שרויה בייסורים ולא היה מי שיושיט לה עזרה. עכביש
ארסי חלף לו על יד תנוך אוזנה הימנית. היא עצרה את נשימתה
וסגרה את עיניה. כשהיא פתחה אותן בשנית, היא ראתה אותו בצידו
השני של החדר, מתעלל בזבוב פירות אשר נתפס בקוריו. הוא הגיע
למרתף בו שהתה רק לאחר יומיים. היא שמעה כיצד הוא נאבק במנעול
הפלדה ונכנס פנימה. הוא קרב למיטתה והניח קנקן מים על שולחן
המתכת. היא הניחה את ידיה על הקנקן ושתתה את המים בלגימה אחת.
טעמם היה מר. המים שיככו את צימאונה וריככו את גרונה, אך בטנה
קרקרה בשאון. הוא ידע כי עליה לאכול והניח לפניה תיקן חום.
הרמז היה ברור כשמש. היא הרימה את המקק בזהירות והכניסו לפיה.
היא ניסתה לעכלו, אך כשלה; שלולית של קיא פרצה מגרונה, כמטר
הניתך על הארץ העירומה. הוא הרים את ידו וסטר לה. ציפורניו
הארוכות חרצו את בשרה וביתקו את עורה. פרץ דם ניגר על בגדיה
הבלויים ועל כל חלק בגופה. הוא קירב את שפתיו ללחייה וינק את
הדם הטרי. היא איבדה את הכרתה ושקעה בשינה עמוקה.

המלחמה נגמרה; הוא איננו נחוץ עוד. רעיו אבדו בשדה הקרב והוא
היחיד שנשאר; היחיד אשר נושא את זיכרון הקרב בליבו. הוא אימץ
את מחשבתו ותהה כיצד לנהוג. הוא ננטש על-ידי ממשלתו. אנשים מן
השורה סירבו לקבלו משום שהיה חריג. את שלושים שנות חייו בילה
באימונים ובקרבות מפרכים; הוא נהג לרוץ על החולות הצהובים
והלוהטים ולסייר ביערות אשר אבד עליהם הקלח. הוא היה לוחם
מוכשר והיטיב לבטא זאת בשעת אמת. מראות הגיהינום סירבו להרפות
ממוחו והוא חרק בשיניו. כולם אבדו, היו ואינם עוד. הוא סר מן
הדרך ונכנס אל תוך היער. העצים היו כחיילים העומדים בשורה
ומחכים לפקודת הסרג'נט והשיחים הזכירו לו את אותו מארב; הם
נכנסו אל שטח האויב והתחבאו בשיחים. לפתע אירע פיצוץ. כולם היו
שכובים ללא רוח חיים, כשגבם מוטה כלפי האדמה. הוא היחיד שניצל.
הוא הזה. רגליו כשלו והוא התמוטט על הארץ.

הוא טימא את גופה וזיהם את מוחה. היא הייתה שכובה, רגליה
מפוסקות, וראשה בידיו. הוא דיבר כמתוך חלום; מילותיו היו
מטושטשות אך דיבורו נהיר. הוא העביר את כפות ידיו על גבי גופה,
ספק מעסה ספק ממשמש. גופה אמר נואש, והיא נתנה לו לעשות בה
כרצונו; משתעבדת לאיווי תשוקתו.

הוא נהג ברכב אספנות ארכאי, נזהר מכל פנייה. הכביש היה תלול
ולאחר כל צומת היא הרגישה בסרפנטינה. הוא זמזם מנגינה מוכרת
וניסה להאזין למקלט הרדיו. הזמן עמד מלכת; לבסוף, הם הגיעו
ליעדם. הוא פתח את תא המטען והוציא אותה. הוא זרק אותה על-יד
עץ עתיק יומין, ונכנס בחזרה לרכב. לא עברה דקה והוא חזר. הוא
צעד לעברה, רכן אליה ונעץ את אולרו בין עיניה. היא שאגה, אך
הוא התעלם, נכנס חזרה למכוניתו ונסע. היא שכבה ללא ניע,
והתבוססה בדמה. שעת בין הערביים הגיעה; צמרות העצים האפילו על
החורש, והסהר האיר באורו הלבן. האופק הפך למפגן מרהיב של גווני
צהוב חיוור, תכלת וארגמן. קרני שמש אחרונות הבזיקו על פני
הדשאים, משרטטות את דיוקנן. היא מצמצה בעפעפיה, ועיניה הדומעות
נתקלו בדמותו של גבר רב עוצמה העומד על ידה. הוא חזר. ייסוריה
תמו; עתה יעלה אותה על הגרדום. אך לא; היה זה גבר אחר. ריחו
היה שונה וניכר כי לא התרחץ זה זמן רב. היא השתוממה על טיבו של
אדם זה. הגבר התקרב אליה, הרימה ולקחה עימו.

המערה הייתה חמימה; המדורה בערה בעוז ושביבי האש עיצבו דמויות
מרקדות. הוא ישב בסמוך למדורה וחישל את להב סכינו. זקנו הפראי
דימה אותו לאל יווני קדום, והשריטות על גבי גבו מרמזות על אשר
עבר בחייו. הוא ראה כי היא ערה ומלמל דבר מה אל תוך ציצת השער
אשר למרגלות פניו. היא ניסתה להתרומם, אך כשלה. הוא קם ממקומו
וצעד לעברה. היא הייתה הנערה החיננית ביותר שהוא ראה מעודו;
תכלת עיניה כצבעו של אגם הברבורים, שערה ארוך ובהיר וגופה
כחוש. הוא העביר את ידו הימנית בשערה הארוך ודיבר אליה. היא
האזינה בקשב רב, אך לא נעתרה לדבריו. הוא הבין את מצוקתה
והאכיל אותה. משסיימה לאכול, החליטה לבטוח בו, פתחה את פיה
וגוללה בפניו את אשר עברה. הוא האזין לסיפורה, והזיל דמעה אל
תוך גיצי המדורה.

הוא נסע מן היער. את אולרו זרק בצד הכביש, ואת סימני הדם אשר
על בגדיו ניקה ברוקו. הוא האזין בתשומת לב לשידור החדשות ברדיו
ונקש בעצבנות על ההגה. מולו הופיע שלט המזהיר על פנייה חדה
לימין. הוא לחץ על הבלמים. מאומה. הוא לחץ שנית, אך המהירות
נשארה בעינה. הפנייה הייתה קרובה והוא היה אובד עצות. הוא
הוריד את רגליו מהדוושות והניח את ידיו על מפשעתו. הכביש התעקל
ימינה, והאוטומוביל עף לעבר גוש האבן הגדול שמשמאלה של הדרך...