כמו בתוך אקווריום. משם אתם מסתכלים עלי. בוהים בי לרגע, מסבים
את המבט. אני יכולה לראות אתכם מבעד למסך שקוף ועם קצת מאמץ גם
לדחוף את ידי פנימה, רק כדי לדעת איך זה שם, אצלכם.
לא טוב שם בפנים, אבל יותר גרוע בחוץ.
לא נראה שאתם יודעים כמה רע אצלכם, שם בפנים. רק אני יודעת ולא
מוצאת את מקומי. הלנצח נידונתי לבידוד? לא רואה את עצמי שייכת.
רק הרהורים קלים בנוגע לעצמי שלי, ההולך ומתבלבל, מסתובב סביב
עצמו ונתקע איפשהו בין חוסר ודאות ללא ידוע. רק הסבל מענה את
נפשי, סבל מתון, מטפטף במורד העורף, טיפין טיפין, עם כל מבט
שלכם לעברי.
אתם מהפנטים אותי. השלווה, התנועות הזורמות שלכם, בעולמכם הצר
והמוגבל. קל לחיות בתוך אקווריום, נכון? קל כשהמחשבות נתקעות
במחסום הגיל לפני שהן מספיקות לרוץ קדימה.
הלוואי ויכולתי לשתף פעולה עם המשחק המאוס שלכם. בעצם אני
נאלצת לעשות זאת מכורח המציאות, בצורה מעושה ומבחילה.
כן, אני, שותפה מדומה בשגרה, אוכלת מידי יום ביומו את החרא
שמאכילים אותי בכפית, מתאפקת לא להקיא לכם את הכל בפרצוף. איך
אתם יכולים לסבול את זה? כנראה שזה טעים לכם...