כשאתה מתעורר לחיים מלמדים אותך (ברוב המקרים) שלרוץ לכביש
אחרי כדור זה רע, שיש אלוהים והוא אוהב אותנו (חוץ מאצל רוסים
שאצלם היה אתאיזם עד לזמן האחרון), שצריך ללמוד כדי להוציא
ציון טוב = להתקבל לאוניברסיטה = להוציא תואר = להשיג עבודה =
שיהיה כסף = שתהיה מאושר, שיש סדר ומבנה לכל דבר, רע וטוב,
נורמות התנהגות, סמים זה רע, סיגריות זה רע, אלכוהול זה רע
בכמויות מוגזמות (לי, למשל, אף פעם לא אמרו לא לשתות), לא למהר
עם יחסי מין (במקרים הקיצוניים רק אחרי החתונה).
אנחנו חיים, כל הילדות מאמינים במאה אחוז במה שנאמר לנו,
מפחדים לעשות טעויות כאלה או אחרות, מאמינים באלוהים, לומדים
עוד איכשהו, אומרים לעצמנו שאנחנו את הבתולין שלנו נאבד רק
אחרי גיל 18.
ואז, באיזשהו שלב (אצלי זה התחיל בכיתה ט' - תיכון חדש) ובזמן
האחרון אני רואה את השלב הזה מתחיל בממוצע מכיתה ז' ולפעמים
אפילו ו', מפחיד, באיזשהו שלב אנחנו מתחילים כאילו "לקבל שכל"
ולחשוב בעצמנו ומתסכלים על העולם ורואים שבעצם, למה כל זה? מי
אמר שיש אלוהים אם העולם כזה אכזרי? מי אמר שצריך ללמוד, הרי
לימודים זה לא הכל בחיים והתעודה בכלל לא מראה מי חכם ומי לא,
אלא מי חרשן ומי לא? למה צריך סדר ומבנה? אנרכיה לשלטון!
סיגריות זה מגניב ואיך בכלל אפשר יום שישי בלי וודקה ולפחות
איזה ג'וינט אחד בשביל הטעם? מי שלא ניסה לא יודע מה זה חיים
בכלל! ומי אומר, רוצים סקס עכשיו! עכשיו! עכשיו! לא רוצים
לחכות עד גיל 18 ולא 17 ולא 16 ולא 15... עכשיו!
הכדור מתדרדר לכביש ואף אחד כבר לא ינסה לרוץ אחריו כי כבר לא
אכפת, אמא תביא כסף לחדש, לפחות זה עדיין נשאר, נחמה גדולה.
דור שלם של אנשים ששכחו מה זה רע וטוב. שאין להם גבול, אין להם
רצון ואין להם עתיד. בעוד כמה שנים הם  יתעוררו ביום שבת בבוקר
עם האנגובר עצבני ולא יבינו איך החיים שלהם הגיעו למצב כזה.
ואז כמובן האשמה תהיה על ההורים שלא מבינים (ההורים פשוט ויתרו
כבר מזמן כי הילד איים לברוח מהבית/לחתוך את עצמו/לחתוך
אותם/ברח כבר מהבית כמה פעמים), האשמה תהיה על הסביבה העוינת,
הלחץ בבית הספר, פוליטיקה, עולם...
ואז עוד מקרה של "נער בן 17 חתך לעצמו את הוורידים"...
אנחנו נוער בלי עתיד, בלי מטרה, בלי יכולת להשקיע, בלי כוח
לעשות, לשנות (לאו דווקא במובן הפוליטי, גם מה שבסביבה הקרובה
קשה לשנות), לקום וללכת ולחזור עם זר ניצחון. לא, אנחנו
מעדיפים לשחק במחשב ולראות טלויזיה ולעשות ביד וללכת לחפש זיון
ולהשתכר כל יום שישי ולעשן כמו קטר. כי ככה זה, כי זה חיים, כי
וואלה, יש לי חברים אחלה ואנחנו זה וזה ומגניבים אז יש לי חיים
ולו אין, למה? כי הוא לומד ואין לו חבורה והוא לא יוצא לדפוק
אחת לשבוע (באנגים/בחורות/טקילות - תבחרו אתם מה הוא בדיוק
דופק שם). אחרי הצבא כולנו נתעורר בסיוט ולא נבין מאיפה זה בא
לנו. הערבים עוד יכנסו בנו, כל כך יכנסו, אבל זה לא העיקר.
אני פשוט רוצה להגיד שאיפשהו במהלך הדרך שכחנו את כל הערכים
שניסו כל כך ללמד אותנו, למען האמת, פשוט החלפנו נורמה אחת
באחרת. נורמה של בית ומשפחה והורים וחוקים לנורמה של טלויזיה
ורדיו וחברים, אבל אם נביט היטב, אולי בכל זאת יש קצת תוכן
וקצת שכל במה שהם אומרים, ההורים הזקנים והעייפים שלנו. וחיים
הם דבר מאד מאד יחסי...