יש כאלה האומרים שהמקום בו נבנה בית החולים לג'אנד מקולל,
אחרים מפקפקים בדעה זו... דבר אחד בטוח- מה שקורה פה רחוק מאוד
מלהיות אגדה.

אני שוכבת לי פה, מרותקת למיטת בית החולים ולא רוצה לפקח את
עיניי. בפעם האחרונה שעשיתי זאת ראיתי את המראה הכי מזוויעה
בחיי. תינוק, בן ימים ספורים, שנולד עם מום מזעזע הובא לחדר
שנמצא מול החדר שלי. אני לא מצליחה למחוק את מראה גולגולתו
הפעורה כגביע. כלי הדם והמוח של הפעוט איימו להתפוצץ ולברוח
משם. התינוק בכה ללא הרף ואפילו חטיבת הרופאים שקרקרו סביבו לא
מנעה ממני את המראה שלו. אני צרחתי בקול עד שנגמר לי האוויר
והגרון שלי צרב. אפילו ניסיונות ההרגעה של האחות לא הועילו לי.
היא ניסתה לשכנע אותי ולהסביר לי שהם יעשו הכל כדי להציל אותו
ולהתקין לו תחליף לפלטת העצם החסרה.  הוא שכב כמעט חסר חיים
במיטה הזעירה שלו, "שקט", בהשפעת סמי הרגעה. בסופו של דבר לא
הצליחו להציל אותו. הפעוט נפטר אחרי ימים ספורים. שמעתי את
הרופאים אומרים שהמערכת החיסונית שלו קרסה ושהגוף שלו דחה את
התותב הגולגלתי. הוא מת מוות נורא, כשהזבובים חגים מעליו. חיו
הקצרים נגמרו עוד לפני שהם התחילו, בבדידות. ללוויה שלו יהיה
אופי דומה כי לא הייתה לו משפחה- אמו הנרקומנית ברחה אחרי
הלידה והאב האלמוני לא טרח אפילו להגיע.

"בבקשה! תנו לי לצאת!!! כמה זוועות עוד אתם רוצים להאכיל אותי?
אני לא יכולה יותר! אימא איפה את?" אבל אימא שלי מתה בלידתי
ותמיד שנאתי את עצמי בגלל מה שקרה לה. אתם בטח שואלים לה אני
פה, או שאולי למה לא נותנים לי להשתחרר. עברתי תאונת דרכים
קטלנית. חברה שלי שתתה ונהגה, היא יצאה בפציעות קלות בלבד, אבל
אני לא. הרגל הימנית שלי התרסקה לשברים רבים.
אני נמצאת פה שבוע אחד בלבד, אבל דבר אחד אני יודעת- מי שמגיע
לפה אין לו הרבה סיכויים לשרוד. אני רוצה לברוח, אבל אין
ביכולתי לעשות זאת, כרגע, בכל אופן. הנה מגיע עוד משלוח
לגיהינום, מפחיד לדעת מה הסיפור שלו.

"נער, גיל חמש- עשרה, טניסאי מצטיין, חזר מאימון כשהוא מתלונן
על כאבי בטן חזקים, מקיא כל שעתיים מאמש. לחץ דם שישים על
שמונים, דופק מאה עשרים..." האח שהזעיק אתו לבית החולים ירה
פרטים טכניים שאת חלקם לא ממש הבנתי. ממה שהבנתי הייתה עובדת
לחץ הדם הנמוך בהפרזה והדופק שהרקיע שחקים.הכניסו אותו לחדר
שלי וחיברו אליו שקיות מלאות לעייפה של נוזלים ודם. הרופאים
הניחו שהוא פשוט קיבל מכת שמש או התייבש ושהעירויים ייצבו את
הסימנים הוויטליים שלו. דרן הקיא שוב. הפעם היה זה נוזל מסוג
שונה לגמרי- הנוזל האדום היה מרוח על פיו וצווארו והוא השתנק.
"אחות! אחות!" צרחתי בכל הכוח ולחצתי ללא הרף על מתג החירום.
איפה הם כשצריכים אותם? הם באו בריצה חפוזה, העבירו אותו
לאלונקה והיו בדרכם לחדר הניתוחים. אחרי ארבע שעות מייגעות של
בכי וצעקות הרופאים יצאו את החדר, המדים שלהם מגואלים בדם. דרן
לא שרד את הניתוח, הוא נותר על שולחן הניתוחים, חסר רוח חיים.
הרופאים לא טרחו בכלל לערוך בדיקות שמעבר לשיגרתיות, עד שכבר
היה מאוחר מדי. לעומת זאת גם הנתיחה שלאחר המוות, לדבריהם, לא
הראתה הרבה . הם אמרו שלא יכלו לעזור לו ושלא היה לו סיכוי.

"ליזי חמודה, אחרי שניפטר מהשקדים הרעים האלה, שעושים לך רע כל
כך - נלך לאכול גלידה. בסדר?" "אימא, אני פוחדת." היא ענתה
ברעידה. ניתוח להסרת שקדים לילדה בת 8- "לא סיפור רציני" כמו
שהרופא המנתח שלה אמר, אבל אסור להקל ראש גם אפילו בניתוח הכי
פשוט שקיים. כולנו יודעים הרי שזה איננו משחק ילדים. "תביאו לי
את התחבושות." אמר הרופא והכניס אותן לגרון כדי לספוג את הדם
ממקום הכריתה. מוזר, אבל דווקא הוא גם זה ששכח אותן שם. ליזי
התעוררה לאחר זמן קצר והרגישה תחושה מעיקה ומוזרה בגרונה. אמרו
לה שכבר אין לה שקדים ושזו הרגשה חולפת.
ליזי הפילה את צנצנת הסוכר ונפלה על הרצפה, פניה קיבלו גוון
סגול- חציל, היא התחילה להיחנק.
"אימא- ה-צי-לווו..." היא איבדה את הכרתה. הוריה יצאו לסידורים
קודם לכן וחזרו אחרי עשרים דקות.
"ליזי, ליזי בואי לראות מה הבאנו לך-" הם נכנסו חיפשו אותה
אחרי שלא שמעו שום תגובה והגיעו למטבח.הם ניסו להחיות אותה
ואחר ניסיונות כושלים הזעיקו אותה לבית החולים. זה כבר היה
מאוחר מדי.

הגיע זמני ללכת. קוראים לי כריס ואני בת שבע עשרה. לא רציתי
שזה יקרה, התאונה, השתייה וכל השאר אבל מי מאמין שמשהו רע יכול
לקרות לו?! הרגל כבר לא הציקה לי במשך כמה ימים ולמרות המראות
והפחד שחוויתי פה בכל יום מחדש רציתי לחיות. כבר לא שינה לי
הזמן שנותר לי לשהות כאן, בבית החולים. הגיע שעת החלפת העירוי
שלי. האחות איחרה בדקה. העירוי נגמר ונכנס אוויר לווריד. עבר
את כל הדרך ללב והרג אותי.


אז תהיו בריאים.