הוא שב הביתה מדרך ארוכה,
שערו השחור האפיר,
כוחו לא תש,
אך נפשו כבר כלתה
את חדרי לבי להסעיר.
דמעה לא ירדה לו על לחי,
לא חיוך, לא מלה גם לא צחוק,
רק אני כבשתי הבכי,
פחדתי ששוב יחמוק.
והוא רק עמד בפינה ושתק,
עיניו דיברו במבט,
את ידו הגרומה הושיט בחשש
אל תוך ידי האחת.
"שלום ידידי", אמרתי,
ונפלתי על גופו השעיר,
והוא נרגש, במעין חנופה,
כשכש בזנבו הזעיר. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.