החיים נהיו נוזליים מאוד בזמן האחרון. הם נזלו מהקירות והחלו
לשייט באופן כללי בחלל החדר- כמו השעונים של דאלי, רק הרבה
יותר כללי. הכל כל כך פסטורלי, אפילו ארנבות מקפצות אל מול
הקשת בענן- או ככה זה לפחות נראה לי- כמה כתמי רורשאך מיימיים
במיוחד שזורמים אל מול עיני באקראי.
כשאני מפעיל את הטלוויזיה (או לפחות את הצורה את המתעוות במקום
שהיא הייתה) ורואה 17 שלוליות, דומות באופן מפתיע אליי, שניתזו
על הטיילת, אני מרגיש בגובה פני הים- רואה אותך בכל מיני
גדלים, ומשתומם היכן היו כולם, כשאלוהים המציא את הכללים.
מלפניי מתהלכות שמוה שלוליות קטנות, המוח שלהם לא הסיק להתגבש
עדיין והוא די נוזלי. עכשיו, כשהחיים נזלו מהקירות, הוא אף פעם
לא יתקשה באמת, לא במדינת חוף הים הזאת. והכל כל כך יפה, אין
מה שיטריד, החיים המיימיים האלה נכנסים לי לכל החורים, כמו חוף
ים, רק כל הזמן.

היכן היו כולם כשאלוהים המציא את הכללים? איפה אני הייתי? אני
לא זוכר, אבל אלו היו כללים לימים שהחיים היו מוצקים, לא לזמני
נזילה.

עזה לא רחוקה מפה  ולידי יש נשק, אולי אני אסע לשם איתו ואפצפץ
קצת ראשים. זה יהיה כל כך יפה, הכדורים שלי ישגרו מהם מיזרקות
קטנות שטיפותיהן יימלאו עוד יותר את הצבע של החיים. אחרי הכל,
הם הרטיבו ראשונים. אולי אחרי זה ביקור בשגרירות האמריקאית
יעבוד טוב, הם נראים לי מוצקים יותר מדי בזמן האחרון. קצת
איברים פנימיים שישוטו בחלל ישלבו אותם טוב בפסטורלה הנוזלית
הזאת.

קשה לקום, המים העומדים שהיו החיים מקשים קצת על התנועה. היו
לי תוכניות- שנת שירות, אוניברסיטה- כולן זרמו הלאה ונשארה רק
הנוזליות הזאת של החיים שבאה פתאום, או שהרטיבה עד הבירכיים
כבר ממזמן.
כרגע אני לא אעשה הרבה, כנראה אני רק אשב פה ואזל כמו כולם. זה
מה שטוב לעשות, זה מה שנכון לעשות, אין סיבה לשקוע בחוף של
עזה.