היית פעם בגן-עדן?
אני כן.
עד שנעקרתי משם באכזריות.
והכי גרוע זה שאני העפתי את עצמי משם.
ועכשיו אני כאן למטה.
בגהנום.
אני הייתי במקום מושלם. השגתי את הדבר שהכי רציתי כל חיי.
ובשנייה אחת הרסתי את זה. פגעתי בשלושת האנשים הכי חשובים לי.
ועכשיו אני לא מסוגל להסתכל על עצמי בראי. כל פעם שאני רק חושב
על מה שעשיתי בא לי לתקוע לעצמי כדור בראש. כל-כך הרבה פעמים
מאז אני התחלתי לדפוק את הראש שלי בקיר בתקווה שאני אתעלף.
ופעמים אחרות לא בא לי לעשות שום דבר. הדבר היחיד שיש לי מצב
רוח לעשות זה ללכת לישון ואף-פעם לא להתעורר. וביתר הזמן אני
פשוט מסתובב בעולם כמו זומבי. לא מודע למה שקורה סביבי. לא
מחובר לעולם. לא באמת נמצא כאן. לא באמת שמח ולא באמת עצוב. לא
באמת קיים. לא מסוגל להרגיש שום דבר. אפילו את הכאב אני כבר לא
יודע אם אני מרגיש.

אני לא מחפש רחמים. זה לא יעזור לי וזה לא מגיע לי. אני לא
מחפש השתתפות בצער. זה צער אישי שלי. אני רק רוצה שהן יידעו
שכואב לי. לא שיסלחו לי בגלל זה וגם לא שירחמו עלי. רק שיידעו.
שיידעו שכואב לי. שיידעו שזה לא עבר לי בשתיקה. שיידעו שאני
משלם את המחיר. שיידעו שאני יודע שמגיע לי הרבה יותר מזה. שזה
רק מחיר חלקי. שלא רק הן שונאות אותי. שלמרות שהן הצליחו
להמשיך הלאה, אני עוד תקוע שם. באותו רגע. אבדתי שם את החיים
שלי. וכל פעם שאני שומע עוד משהו עליהן - אני מתמוטט. בכל פעם
הרצפה נעלמת מתחת לרגליי. אני מרגיש שמה שנשאר מהחיים שלי גם
מתפרק. אני לא מסוגל להתמודד עם זה. זה כואב כל-כך. אני רוצה
לראות אותן אבל לא מסוגל להסתכל להן בעיניים. לא מסוגל להסתכל
לעצמי בעיניים.

אני לא רוצה למות, פשוט לא אכפת לי מספיק ממה שנשאר לי בשביל
לרצות לחיות. רוצה להעלם. להתנדף מכאן. להפסיק לחשוב. להפסיק
לזכור. להפסיק להרגיש את החסך הזה, הכל-כך גדול, בחיים שלי.
להפסיק לחיות שוב ושוב את מה שעשיתי. רוצה לחזור אחורה, אבל לא
מסוגל. רוצה לתקן את מה שעשיתי, לבטל. זה בלתי אפשרי. זה לא
יקרה. אני אמשיך לכאוב. אמשיך לזכור. אמשיך לשנוא את עצמי.
אמשיך להתהלך כמו זומבי. אמשיך להכאיב להן.