שלא תעזי לחשוב שזה לא כואב, שקל לי להירדם בלילה, לחייך בבוקר
או לחיות את החיים בלעדייך. מהרגע שהבנתי שזה סופי, אני נמצא
באותו מצב. אז נכון אני שמח לפעמים, זה לא מוכיח כלום ובטח לא
מוכיח שהתגברתי. את נמצאת אצלי בראש ולא רוצה לצאת, אתמול
הייתי עם חברה שלי וחשבתי עלייך... כמה רעה את יכולה להיות?
לא, לא שלא תביני לא נכון, את לא אשמה, בזה רק אני אשם.
הרי עברו כבר 8 -9 חודשים, את בטח כבר לא מתגעגעת , אבל אני?
איכשהו הלב שלי מתעקש לגרום לי לבכות בלילות כשאני חושב
עלייך.
חשבתי לעצמי, זה מוזר, בחיים לא קרה לי דבר כזה עם אף אחת
אחרת. אולי זה בגלל שלא החזקתי כל כך הרבה זמן עם מישהי אחת,
הרי 4 שנים זה המון זמן, לא? למה אני מבלבל לך את השכל?
אני רק רוצה לומר שאיכשהו אש האהבה שבליבך כבתה אצלי עדיין
בוערת והלב? הלב שלי נשרף מבפנים. לא עובר רגע שאני לא חושב
עלייך, לא עוברת שנייה שאני לא מתגעגע לטעם של השפתיים שלך,
לצחוק שנתקע כזה ולשירים שלנו שכל פעם שמשמיעים אותם ברדיו
גופי מצטמרר, אני באמת מתגעגע, את חשובה לי, אבל החלטת לעזוב,
החלטת שזה יהיה יותר טוב לשנינו. אולי צדקת בעצם, זאת לא היתה
אהבה, אולי זאת היתה סתם אובססיה... ואולי הזמן מרפא את הזמן
שהיינו ביחד, למרות שמישהו אמר לי משהו שדי מפחיד אותי, הוא
אמר: "לוקח פי שתיים זמן לשכוח בן אדם מהזמן שהיית איתו, ז"א
אם היית איתו 2 שנים אז יקח 4 שנים לשכוח אותו להתגבר עליו...
"
8 שנים? לחשוב עלייך ולדעת שאת לא שלי? אני אשתגע... אני ירצה
למות והרי כל רגע שעובר אני מרגיש שזה עוד זמן שמתווסף לרגעים
שאנחנו מכירים... וככה שיוצא שלנצח אני יזכור אותך... ולנצח זה
יכאב לי אבל כנראה שזה מה שצריך להיות.
אוהב הרבה ומתגעגע...

זה לא בדיוק סיפור זה יותר נכון מכתב למישהי שכבר לא איתי ומה
שאני מרגיש אלייה...