אמא, קשה לי פה מאוד.
אני לא יכול להמשיך לשרת כאן, זה כבר עובר כל גבול
כל אותות המצוקה שאני מנסה לסמן כאילו עפים מאחורי הראש.
את כבר לא יכולה להאבק בשבילי, את לא יכולה להתקשר לאף אחד
את לא יכולה לבוא איתי ולגונן עליי, את גם לא צריכה לדבר.
את יכולה אבל להפסיק. זה דווקא אולי יעזור.
אם אני כבר התייאשתי, אז גם את יכולה.

אבא, זה כל כך פשוט.
אני כבר נשבר.
למרות שרצית שאלך לשם, אהיה היכן שאתה היית, אגן על המולדת
אני פשוט לא שייך לפה, אני לא מצליח להשתלב, וזו הרגשה
מחורבנת.
אני מאכזב אותך, אתה כועס. אני מצטער, אני פשוט לא מסוגל
יותר.

אחות, אני מצטער.
אני מצטער על כל מה שעשיתי.
היו לי מיונים למודיעין וכל כך חבל שלא הצלחתי בהם,
הייתי יכול להיות עכשיו איזה קשר"ר או סתם ג'ובניק
אבל אפילו בלהוריד קב"א לא הצלחתי. אכזבתי גם אותך, אני יודע.
המיתוס של 'יש לי אח עם נשק', ותעודת הלוחם שיש לי כבר לא
מעניינים אותך
את גדלת, ואת לא צריכה את זה יותר.

אח, אני מתכוון לזה.
אני פשוט כשלון.
אף אחד לא משתף פה פעולה, אף אחד לא מסכים איתי על כלום.
על כל רעיון שיש לי כולם חושבים שאני משוגע. מעין "עוף מוזר"
שכזה.
אפילו הקב"ן אומר לי שאין לי מה לדאוג. שהכל יהיה בסדר,
שאני שולט במתי שזה יגמר.
אז אח, למה אני דואג?

ילדה, אני מתנתק.
פעם הזמנתי אותך לצאת איתי, וסירבת.
רציתי שתהיי הראשונה שלי.
רציתי שיהיה בינינו משהו שיגרום לי לרצות לחזור הביתה. אבל את
לא.
אז חזרתי לצבא לעוד 21 יום. ואחר כך כשחזרתי היית חייכנית,
אבל שוב סירבת. אז אני גם לא צריך,
אני פשוט אנדוד לי הלאה. מילא אין לי זמן לדברים שכאלו

חבר, זה כל כך רחוק.
אחרי שנלקחתי ממך, כאילו שאני כבר זר.
אז פעם בשלושה שבועות לראות אותך ולהריץ דאחקות זה נחמד,
אבל אני לא רוצה לעשות את זה ואתה יודע,
אבל לאף אחד זה לא כל כך אכפת.
אני עייף, אני צריך לנוח, להשלים שעות שינה.
זה לא נראה לך מוזר, וזה לא גורם לך להתגעגע.

דוד, זה מתקרב.
אתה היחיד שיכול להקשיב ולהבין על מה אני מדבר.
יש לי את החברה שלי,
החברה היחידה והאמיתית שאיתי מאז הטירונות,
והיא כל כך יפה, והיא כל כך מושכת
יש סביבה פשוט הילה כזאת של שלווה.
ולפעמים אני חושב
שהיא תפתור לי את כל הבעיות
אז לפני שאתחרט על זה, אם כי זה לא יהיה כל כך משנה,
יש לי פה את כל התנאים לעשות צעד כזה קטן ואחרון
מעשה שלוקח שניה בדיוק. ואני לא צריך לחשוב עליו.
לא צריך לחפש בניינים או עצים וחבלים,
לא צריך להגיד לאף אחד,
פשוט בשעת ט"ש, כשאף אחד לא שם לב,
לברוח איתה מחוץ לבסיס, לפרוץ את הבודקה בש.ג.,
לתקוע כדור בראש
וזהו.




מוקדש לערן שוורץ,
1984 - 2003