ביום שני אחרי הצהריים נדרסתי. המוות שלי היה די בנאלי, אני
אפילו קצת מתבייש לספר, איך בגלל שקשרתי את השרוכים בחניה איזה
אפס אחד עלה עליי ברוורס. הרי הכל היה נראה אחרת אם הייתי
מתפוצץ באיזה אוטובוס או מת בלבנון, הייתי הופך לסטאר, אבל מה
כבר אפשר להגיד על טמבל כמוני. ואיך שאני מרוח על החניה, הכל
מסביב בנתיים ב"פריז", כמו שעושים פאוז בוידאו, ז'תומרת התמונה
האחרונה של החיים שלי - איך שהנהג שם לב שהגלגלים האחוריים שלו
בקושי זזים, ופתאום יש לו מין מבט מבועת כזה על הפנים, ונראה
לי שאם הייתי יכול לראות את ההמשך, פשוט הייתי רואה את האנטיפט
הזה מסתלק משם, אפילו בלי להשאיר איזה פתק. בקיצור, אחרי שאני
קולט שזהו, אני מת, ואני מחכה כבר לראות את כולם מלמעלה
ולהיהפך לאיזה רוח רפאים שתפחיד זקנות בלילה, אני רואה איזה
איש קטן ומכוער מתקרב. משכתי את הרגליים שלי מתחת לגלגלים, לא
נשאר מהן הרבה, אבל זה לא הפריע לי לדדות לעבר האיש הזה,
שבמקום להתחשב במצבי המיוחד ולהתקרב אליי, סימן לי בידו לבוא
אליו. מקרוב הוא היה נראה הרבה יותר רע, כאילו מישהו הרגע דרס
אותו ולא אותי. הוא חייך, מה שלא הוסיף לו יותר מדי חן, בלשון
המעטה, והתחיל לדבר. הקול שלו היה גס ומגומגם, והייתי צריך
לשאול אותו איזה ארבע פעמים "מה?" לפני שהבנתי בכלל מה הוא
מנסה להגיד. טוב, לא נטריח אתכם בכל הפרטים, אבל מסתבר שהבחור
היה המלאך שלי, כן, הוא לא היה לבן ולא היו לא כנפיים והוא
נראה יותר כמו איזה ערס קומפקטי, אבל נאלצתי להשלים עם העובדה
שהוא ולא איזה יפהפיה בלונדינית ילווה אותי לשמיים. לשמיים אני
אומר, מה נראה לכם שהתחלנו לעופף? איפה.

שבועיים וחצי הלכנו ברגל, ובסוף הגענו לאיזה ביקתת-עץ ישנה,
שאם הייתי יודע שהיא קיימת איפשהו בארץ הייתי בא עם כמה חבר'ה,
גפרורים וחבילת נפט ועושה עליה קומזיץ. כנראה שמישהו חשב על זה
כי כשניסיתי לבעוט באחד הקירות, סתם כי הפעם האחרונה שבעטתי
במשהו היה באיזה אוטו בחניה, הלכה לי הרגל כאילו מינימום בעטתי
באיזה טנק. הגמד שליווה אותי בכלל לא שם לב איך הלכו לי
הרגליים סופית, אחרי שהן נמעכו מתחת לאוטו ועוד עשו טיול חוצה
ישראל. הוא היה עסוק בדפיקות מאסיביות על הדלת, לא עם הרגליים
או הידיים שלו, הוא כנראה כבר ידע שזה לא חכם במיוחד, אלא עם
איזה מוט ברזל שמצא באמצע המסלול שלנו וסחב איתו חצי דרך. עוד
שעתיים הוא דפק ככה, עד שהגיע מישהו מאחוריו עם מפתח. המלאך
שלי הניף את המוט באוויר וכמעט דפק לו אותו בראש, כשבנתיים הוא
צועק עליו שהוא כבר חצי יום עומד כאן ודופק, ושאם זה היה תלוי
בו כבר מזמן היו מעיפים אותו לגיהנום. הבחור השני, שהיה עוד
יותר נמוך ומכוער מהמלאך שלי, לקח לו את המוט מהיד והתחיל
לצעוק את כל הקללות שהכיר. אחרי שלשניהם נמאס הבחור השני פתח
את הדלת, רק אז הוא בכלל שם לב שאני שם. הם כנראה אוהבים לחייך
שם, כי גם הוא פתאום חשף שיניים צהובות ושבורות ומשום מה איחל
לי בהצלחה. רק אז נזכרתי שבעצם אני מת, ומי יודע, אולי אלוהים
מחכה שם בפנים והוא הולך להגיד לי לאן אני אמור ללכת, אתם
יודעים, גן-עדן או גיהנום.

בפנים היו בסך הכל שולחן וכיסא מאובקים ושני מדפים עם ספרים.
הסתכלתי מסביב וחיפשתי את אלוהים, אבל חוץ מכמה ג'וקים גדולים
במיוחד לא היה שם כלום. הגמד הסתכל עליי ושאל אם אני רוצה
לשתות משהו, ואז צחק כאילו סיפר איזה בדיחה ממש טובה. דוקא
הייתי די צמא אבל הבנתי שאין לי מה לצפות כאן ליחס ידידותי
במיוחד. הוא שאל מה השם משפחה שלי, ואחרי שהוא נרגע מהצחוק
ההיסטרי כשאמרתי לו זיגמן, הוא הוציא משהו שנראה כמו ספר
טלפונים מהמדף מאחורה. הוא ביקש שם פרטי ואמרתי אלי. הוא דיפדף
קצת בספר ומצא את השם שלי. "זיגמן אלי... זיגמן אלי..." ראיתי
מהפרצוף שלו שמשהו ממש לא בסדר. הוא הוציא פלאפון מהכיס וחייג.
"את אלוהים בבקשה, דחוף". כנראה שאלוהים לא היה עסוק במיוחד כי
הוא ענה די מהר. כאן הטון של המלאך הפך למלוקק לגמרי, אולי הוא
מצפה לאיזה קידום. "אדוני, יש לנו כאן בעיה..." הוא הסתובב כדי
שאני לא אשמע, אבל זה לא ממש עזר. "תראה, יש לנו כאן בחור בשם
אלי... משום מה לא כתוב לנו כאן לאן הוא הולך..." לפני שהבנתי
מה קורה המלאך תקע לי את הפלאפון ליד האוזן, ולחש שאלוהים רוצה
לדבר איתי. האמת, לא ממש התרגשתי, כבר התקשרו אלי פעם הביתה
מ"הכספת". לאלוהים היה קול דק וכמעט צורמני, והוא שאל אותי
פשוט, אם אני חושב שהייתי טוב או רע. קצת התעצבנתי, ושאלתי
אותו אם לא הוא זה שאמור לדעת את כל העניינים האלה, מה טוב ומה
רע. הוא שתק לרגע, כנראה נבהל ממני, המלאכים שלו בטח לא מדברים
אליו ככה. ואחרי שניה הוא הסביר לי שכנראה היתה איזה בעיה
בהכנסת הנתונים אצלי, בדרך כלל יש שטינקרים שמדווחים על כל
החטאים ונשמות טובות שמדווחות על מצוות, אבל אצלי הם פישלו
קצת, וכל מה שרשום להם זה שצרחתי אחרי שנולדתי, אבל זה לא מי
יודע מה חטא, כי בסך הכל מי לא צורח שהוא נולד. ככה שנדמה לו,
לאלוהים ולחבורת העוזרים שלו, שזה לא יהיה פייר לשלוח אותי
לגיהנום רק בגלל זה. לא וויתרתי לו לאלוהים, שטפתי אותו, שאלתי
אותו איך זה שהוא צריך שטינקרים שידווחו לו על הכל, הרי מהגן
כבר לימדו אותי שאלוהים נמצא בכל מקום ורואה הכל. ובכלל, איך
הוא מרשה לעצמו לקבוע לאן אני אלך אם העולם שלו נראה כמו שהוא
נראה. לא התחשק לי להצטדק יותר מדי, כי למרות שהשטינקרים של
אלוהים לא עבדו מי-יודע-מה טוב במקרה שלי, גם אני לא כזה צדיק
גדול, ואם הייתי אלוהים בטח העולם היה נראה הרבה יותר גרוע.
חשבתי שעכשיו אני בטוח הולך לגיהנום, אבל ממש לא הזיז לי, כי
לפחות אלוהים יודע מה אני חושב עליו, לא, אני לא מעריץ אותו
ולא מתפלל אליו, ממש לא אוהב אותו ולא עלה בדעתי לפחד ממנו.
אבל אלוהים לא ענה. חשבתי שהוא כל כך מעוצבן שהוא כבר לא יכול
לדבר, אבל פתאום שמעתי בכי מעבר לקו. בהתחלה הוא היה חלש, אבל
כעבור כמה דקות אלוהים כבר בכה כמו תינוק, ואם הקליטה לא היתה
כל כך גרועה זה בטח היה נשמע אפילו יותר חזק. לרגע הרגשתי לא
נעים, בכל זאת, העלבתי את אלוהים. אבל הוא התחיל לספר לי כמה
שקשה לו, וכמה שלאף אחד לא אכפת ממנו כי כל אחד כאן חושב רק על
עצמו. לא ידעתי מה להגיד, באמת, לא קל להיות אלוהים. שאלתי
אותו אם הוא רוצה פסיכולוג טוב, ונתתי לו את המספר שזכרתי
מהפסיכולוג שהלכתי אליו לפני כמה שנים כי החברה הקודמת שלי
חשבה שאני חסום רגשית. הוא אמר לי תודה איזה עשר פעמים, ואני
ביקשתי שיבטיח לי שהוא יהיה חזק, ושישמור על עצמו, ושאני אספר
לכולם כמה שהוא בחור נחמד בסך הכל, אפילו אם לפעמים הוא לא
בדיוק יודע מה לעשות נגד אנשים כמו היטלר. האמת, היה לי עוד
כמה שאלות לשאול אותו, אבל נראה לי שזה לא ממש הזמן המתאים.
ואז הוא אמר, אלי, אני חייב לך טובה אחת, מה שאתה רוצה. לא כל
יום אלוהים נותן לי לבקש ממנו משהו, אז לא הייתי ממש מוכן.
נראה לי ממש בנאלי לבקש ממנו לחיות, אז ניסיתי לחשוב על משהו
יותר מקורי, אבל אלוהים אמר שהוא חייב לזוז אז בלית ברירה
ביקשתי את החיים שלי חזרה. הוא אמר בסדר וניתק, ואז ראיתי
שהגמד שוב מחייך אליי, הוא איחל לי מזל טוב, פעם אחרונה שזה
קרה היה ממש מזמן, נראה לי שהוא אפילו בכה קצת מהתרגשות, וחיבק
אותי, למרות שהוא בקושי הגיע לי עד המותניים.

חזרתי עם המלאך שלי לבית הקברות, הוא הסביר לי שזה ההליך. איזה
קבר יפה שמו לי, ולמרות שהפרחים קצת נבלו, נורא התרגשתי.
חיכינו שהקברנים ילכו והתחלנו לחפור, מצאנו את הגופה שלי די
מהר, היא היתה מאופרת יפה ואפילו הרגליים שלי נראו קצת יותר
טוב. לקחתי את הגופה, ביקשתי מהגמד להסתובב, ולבשתי אותה מהר.
נראה לי שרזיתי קצת בנתיים, אז היא היתה קצת גדולה עליי, אבל
היו לי בעיות רציניות יותר לטפל בהן. הגמד עמד קצת רחוק ממני
ונראה עצוב, הוא חיבק אותי פעם שניה וביקש שאני לא אשכח אותו.
הבטחתי לו שעד שניפגש שוב אני לא אפסיק לחשוב עליו, וביקשתי,
שלא ישכח למסור ד"ש לאלוהים.