הדמעות שוב מציפות את עיניי, בהתחלה בכיתי גם אחר כך בכיתי,
בכיתי הרבה.
אבל אחרי כמה זמן מפסיקים לבכות והדמעות רק מצטברות בעיניים
ואז זולגות על הלחיים, בדממה.
אמרו לי שזאת לא הייתה אשמתי, שהמעקה היה לא מוחזק טוב, שלא
בגללי הוא נפל...
אבל אני יודעת שאני כן אשמה...
אחרי שהוא נפל הייתי מאובנת, אם רק הייתי קוראת למישהו, צועקת
או מוצאת חבל, במקום לעמוד שם, על הגשר משותקת ולהביט באימה
איך הוא טובע בלי יכולת לזוז, זה לא היה קורה...
אני שוב רואה את עצמי על הגשר, הוא שוב נופל, אני מנסה להגיד
לאני שעל הגשר לעשות משהו, אבל המילים יוצאות בלי קול.
התמונה מתמוססת בתוך הדמעות שחוזרות להציף את עיניי, אני
מסתכלת על הכיתה סביבי אבל אף אחד לא נמצא שם אף אחד לא מביט
בי עכשיו במבט הזה של "את אשמה", אפילו שהם לא יודעים מה
קרה...
אני מניחה את ראשי על השולחן, יש צל מעלי, צל של מישהו.
"מה אתה רוצה?" אני שואלת, אפילו לא בודקת מי זה.
"לראות חיוך" הוא אומר.
אני מביטה בו, לא מאמינה שזה הוא.
"אבל אתה מת." אני אומרת לו.
"ממתי?" הוא שואל
"אתה נפלת, מהגשר ו..." אני מתחילה להגיד.
"אני לא זוכר שזה קרה..." הוא אומר, אבל לי לא אכפת, העיקר
שהוא חי, אני קמה ומנשקת אותו בעיניים עצומות, שלא להרוס את
הרגע.
קולות צחוק נשמעים סביבי, אני פותחת את העיניים.
זה לא הוא, שוב דמיינתי, מקווה שאת מציאות.
"את תמיד מנשקת אנשים שבאים לשאול אותך משהו?" שואל מישהו.
אני מפנה את מבטי הצידה ורואה אותו, מביט בי ואומר, כמעט בלי
קול:
"כל כך מהר את מחליפה אותי?"
אני רוצה להגיד לו שזאת הייתה טעות, אי הבנה, שדמיינתי שזה
הוא, שרציתי שזה יהיה הוא.
אבל הוא כבר נעלם, הוא מת, הוא קיים רק בזיכרון...