חיים בלי אמון ובלי עזרה ובלי להיפגע
חיים בלשתוק

ילד יש לי חורף.
כמה ריקודי גשם וכובע כזה חם מצמר עם פומפונים בקצה ויש לי
חורף.
עכשיו אני שעות בתוך הפוך מתחפרת אל תוך חום בלתי נראה בוכה
דמעות בלתי נראות לתוך שוקו מנטרלת מחשבות בכמה תרופות הרגעה
וקצת אלכוהול וסיגריות. אז הגשם שטף תרחובות וכבר אין ריח של
אבק רק שלוליות כאלה שאפשר לקפוץ ולהיזכר בנוסטלגיות ילדות.
אבל האנשים נשארו אותו דבר. הם לא נשטפו. הם לא חדשים ונקיים
ונוצצים כמו האוטו של אבא שעומד במוסך ומבריק לו בשקט.


חיים ללא דמיון ללא עתיד ללא עבר ללא זיכרון ללא תקוות

ילד יש לי שקט.
כמה פרדות ניתוקי טלפון ושריפת מכתבים ויש לי שקט. עכשיו אני
שעות בתוך הפוך ואף אחד לא מתקשר. אז אני מנהלת שיחות עם אנשים
בלתי נראים ויוצאת למקומות בלתי נראים ומשחקת קצת עם עצמי. ככה
בשקט.

אז המרחק שטף את השמועות ואת השם שלי מהפה של אנשים ומהלב שלהם
ומהמחשבות ועכשיו אני בלתי נראית כמו הדמעות שלי. אבל הכאב
נשאר אותו דבר. הוא לא נגמר. הוא לא שמח כמו הסמיילים במחברת
שלי שרק יודעים לחייך ולצחוק.


חיים רק בשביל לחיות?

ילד אני הכרתי במציאות.
כמה חודשים של דיבורים איתך וצעקות של החברה הכי טובה שלי
והבובה שלי שנשברה עשו את שלהם. עכשיו אני חסרת חלומות, וחסרת
אמונות וחסרת תקוות וחסרת חיוכים דמיוניים. זה מה שרצית?
אז אני יודעת שגרינלנד כבר לא קיימת. וגם לא פילים ורודים עם
כנפיים. ושאין דבר כזה חברים....
אז עכשיו אני יכולה להתחיל לחיות?