מה אני עושה כאן. לחיצות יד, נשיקות, כוסות יין ובירה. מישהי
אחת שיכורה, חרמנית, מתחילה עם כולם. ריקודים, דיבורים,
צחוקים, מה אני עושה כאן. לא שייך, מושלך, בהמה על ידי פולטת
אריק שרון ושטחים. אז אני משחרר התנצלות, זורק פיהוק גדול,
ישראלי, ונרדם לכיוון הבית.
ובבית אני שוכב, רעב, חסר מנוחה. מה אני עושה כאן, איך זה
ייגמר, אני לא רוצה שזה ייגמר, עצוב לי שדברים טובים נגמרים,
שלכל דבר יש סוף, שעוד לא גיליתי את פסגת האושר. מגרד בעין,
משלב רגליים, חולץ את התחתון מהחריץ של התחת. אני לא רוצה
למות. זה לא טוב, בשביל מה זה טוב, לא רוצה להזדקן, לא רוצה
להשתנות. אני לח במיטה, מדליק מאוורר שיעיף את החום החוצה
ממני, לגויים.
אני קם בבוקר, סנטימנטלי, תפוס, נטוש. לידי ראש של נקבה, אבל
אני קם לבד, ריקני, עצוב. לחם עם שוקולד זריז, ובוקר פריסאי
אפור, מסריח, שומם. מדהים איך אושר אישי תלוי בבנאדם אחר, שלא
מודע, לא יודע, מתאכזר. אני אוהב אותך, לא אני לא, אני רוצה
אותך, רוצה להגשים משאלה, לפסוע בשבילי חיים. בחורה אמריקאית
עם עודף בשר משתינה עירומה בין שתי מכוניות מתחת לחלון דירתי,
ואני רוצה לחיות. לב פועם, צוחק, מוטרף. דמעות ניגרות בארובת
העין שלי, אני מפחד, אני פחדן. מה אני עושה כאן, ולמה היא לא
מתקשרת, גונחת, צוחקת. מתפשטת, מתלבשת. ועוד 30 שנה כבר יהיה
מאוחר מדי, מקומט, איטי, מיושב. אני לא רוצה למות, להתבלה,
להינמס, אני מוכן להתחנן, להתפשר, להתחנן. מוציא חתיכת צ'יז
מבין אצבעות הרגליים, מעיף על השטיח מקיר לקיר, ושם דיסק של
בראסנס, עם "אי שם בלב פרח מלבלב" של קורין אלאל. בטלוויזיה
קלינט איסטווד אומר בונז'ור מדאם קרואסון, ואני רוצה לאהוב,
לפעום, לחיות.
מתנשם בכבדות, מחצין, מפליץ. רעש מכונית עוברת, ומחשבה מכוערת
על אנשים שבשמחתם עם אנשים אחרים ולא איתי עושים אותי עצוב.
ושינה טרופה, לא רגועה, מעליבה. כי שבילי החיים, כמו הבנזונה
מהמטרו קו 9, מנסים לכייס אותי, וגם אם הם לא מצליחים, הם
מצליחים, כי המחשבה לא עוברת, מפלחת, פוגעת, כמו המחשבה עלייך.
ועל הפרה שהשתינה לי מתחת לבית.