{הסיפור על הגיבור מהשיר המתנה מורטת}

שוכב. לא מרצון, אלא מתוך אמונה שהשקט, הרוגע שהוא יקיף סביבו
ישנה הכל. הקטורת הודלקה לפני כשעה כמו המערכת בחדר עם איזה
דיסק עלוב, שרוט למדיי שהוא סחב מאימו של מוסיקה קלאסית.
למה הטלוייזה דלוקה?... למה הערוץ הכחול עובד בשעות היום או
ש... זאת קלטת ווידאו. אני לא זוכר שהווידאו פעל. המחשבות
מנסרות. עוצרות ודוחפות.

הוא עומד. לא מרצון, אלא מתוך אמונה שזה ישנה הכל. הסכין נוטפת
לאיטה. הרצפה מכוסה כתמי דם עם עקבות של רגליים אך לא שלו. "מי
עוד נמצא כאן" הוא תוהה.

מתהפך בשנתו. הכל נראה כל כך ממשי. טריקה חזקה של הדלת כניסה
מקפיצה אותו במהרה מהמיטה. מישהו יצא החוצה. בזריזות לובש את
הדבר הראשון שבאיזור שלו, מעיל מסורבל מתקופת הצבא. רץ אל
הדלת, פותח אותה ואז הוא רואה אותו מול המראה מסתכל.
ההתמוטטות בפתח. הוא ניצב בפתח הדלת בוהה בבבואה של עצמו עומדת
לצד המראה. "מה לעזאזל קורה כאן" הוא צועק, אך אין תגובה.
הדמות התאומה שניצבת מול המראה מפנה לפתע את ראשה ופולטת מפיה
"אתה עשית לו את זה". שובל של דם יוצא מארובות עיניו של תאומו
שעדיין תקוע ליד המראה. מתרחק לאט...

היא הולכת לא מתוך רצון, אלא מתוך מטרה ברורה לנקות את הראש
אחריי עוד מריבה טיפשית שהיתה לה עם אימא. רחש מסויים מהשיחים
מרתיע אותה. היא לא מהנערות הפחדניות שחיות בפראנויה אבל תמיד
היא היתה בסכסוך תמידי עם החושך. אנקת כאב נוראית יוצאת מפיה
כשהיא מרגישה חבטה עזה בעורפה. היא נופלת.

מתעורר בבהלה. תמיד חשב שהתיאורים על זיעה נוטפת, ולב שפועם
בקצב מסחרר מוקצנים, אבל עכשיו הוא מאובן בכל חלקי גופו. "זה
היה כל כך מוחשי" הוא ממלמל חרש לעצמו. "חייב להירגע, חייב
לצאת מזה". חלום, זה רק חלום".  אין כמו פורנו כאשר אתה לחוץ
להסיח את דעתך. הפורקן המושלם. לאחר נבירה מתמשכת הוא מוצא סרט
ישן ודוחף אותו למכשיר הווידאו. זה לא עוזר. הוא מסתכל על
המסך, שומע את האנחות שכעת רק עולות לו על העצבים, משתדל בכל
כוחו להיכנס לסרט, לענג את עצמו, לשכוח מהחלום המציאותי. ככל
שהוא בוהה במסך כל מה שבפנים נראה לו כמו נמלים שזזות בקצב
מהיר תוך יום עבודה רגיל שלהן. "אני חייב אוויר" הוא חושב.
לובש את הדבר הראשון שבאיזור שלו, מעיל מסורבל מתקופת הצבא. רץ
אל הדלת, פותח אותה ויוצא החוצה.

הוא צולע. ככה זה שאתה עושה משהו בספונטניות מבלי לקחת בחשבון
כלבה שיכולה לפתע להיות אגרסיבית. אבל כלום לא ישנה כבר,
התוכנית מתקדמת לפי הנוהל שהצבתי לעצמי. הגעתי הביתה. השלב הבא
להירגע. לתת לגוף לנוח לפניי השלב הסופי. אני אשכב אצל בועז
בחדר. מעניין אם לאימא עדיין יש את הדיסק של בטהובן עם
סימפוניית הירח. הוא נכנס לחדרו של אחיו וקורס על מיטתו. לפתע
דקירה עזה בראשו מחזירה לו את השעה האחרונה לחיים. הוא נזכר
בריח, ביללות, בתחינה המתמשכת שלה. איך שהיא קפאה שהוא נגע בה.
הבהלה באישונים כשהוא ליטף את פניה. הבכי הנואש, מסמר השיער.
הוא הרגיש שהיא לא אוהבת שרואים אותה בוכה. הטעם המתוק של
הפחד. ההתמסרות הטוטאלית מלית ברירה. היא היתה שלי. זו הגאולה
שלי הוא חשב. עכשיו למישהי תהיה צלקת לכל החיים ממני, וגם
אחריי שאני ישלים את התוכנית היא תזכור אותי לכל חייה. אני
יחזור בסיוטים שלה, ברגעים הדוממים אני אהיה זה שיקפיץ אותה.
הוא חייך. בעצם אין לה סיבה לכעוס עליי, אם היא לא היתה מתלבשת
כה חושפני היא לא היתה נבחרת. אם זה היה כל כך מפריע לה היא
היתה נותנת יותר מאבק, משתוללת, בועטת יותר. בת זונה, בסוף
שהצעתי לה טרמפ לביתה היא לא ענתה לי אפילו רק בהתה בשמיים
במין השלמה סופנית. הוא מסניף ומלקק את ידו. הטעם של הדם יחד
עם הריח של המפשעה שלה מגרה אותו. החברה הנאמנה היחידה שלו
נמצאת בכיסו, קוראת לו שייתן לה יחס, שיפנק אותה כמו שתמיד הוא
עושה בחלומות. הוא הבטיח לה שהיום הנבואה תתגשם, והיא תהיה זו
שתזכה לשחרר אותו.

האוויר לא עזר. מאז שבועז יצא החוצה הוא הקיא כבר פעמיים,
ותחושת הצחנה בפיו עדיין שם. החלום מהדהד בראשו ללא הרף.
"אורן", "אורן"... "איפה הוא עכשיו?" הוא תוהה בעצבות. מאז
שההורים טסו לצרפת הוא לא חזר הביתה. הוא הבטיח שזה רק למעט
זמן ושהוא צריך את ניקוי הראש הזה." אני רוצה שקט מוחלט לכמה
זמן אז לא ליצור קשר איתי" אלו היו מילותיו המדויקות. אבל בועז
לא התאפק. כבר יומיים הוא מנסה לתפוס אותו, אך אין תשובה.
מרגיש כה מטופש לשקר כל יום להורים שהכל בסדר, ואורן נסע לטיול
עם חברים. הם הרי אף פעם לא  היו יותר מדיי מעורבים. הם לא
יודעים שאין לאורן חברים, ועל השיר שהוא מצא בחדרו אתמול. השיר
שזיעזע אותו, שגרם לו לרוץ ישירות אל הטלפון ולחייג אליו עשרות
פעמים. הדף של השיר היה מגואל בדם מתחת למשפט האחרון "מתכנן את
הרגע שנבואתו תתקיים". איפה לחפש? אל מי להתקשר? הוא רשם בשיר
על לב שבור אך בועז אף פעם לא ראה את אורן עם בחורה. אורן לא
סבל לדבר על כל הנושא של רגשות, בחורות, והדבר הזה שקוראים לו
אהבה. היה תמיד אומר שאהבה זה שם של דג. משהו בתוך בועז אמר לו
לחזור במהירות הביתה. אולי אורן חזר? אולי משהו קרה להורים?
אולי הדמות שלו בחלום התכוונה אל אורן?

הוא התעורר. לאחר הרבה לילות מלאים בחוסר שינה ומחשבות הוא ישן
טוב. הקטורת שהוא הדליק לפניי כשעה נתנה לו מעט שקט ללב, שבשעה
האחרונה פעם במהירות שיא. למה הטלוייזה דלוקה?... למה הערוץ
הכחול עובד בשעות היום או ש... זאת קלטת ווידאו. אני לא זוכר
שהווידאו פעל. זה הכל שטויות. אין הרבה זמן. היה לי מזל שבועז
לא היה כאן שיתחיל לשאול שאלות מציקות. "איך הוא שיחק בי ככה"
צרח אורן לפתע בפראות. צריך לנצל את הזמן לפניי שהוא יחזור.
מלטף בעקביות את הכיס שבצד המכנס. "תתאזרי בסבלנות" הוא לוחש.
לוקח את עט הפילוט שהוא תמיד אהב, וחתיכת נייר זרוק. לועס את
העט אך לא עולה בראשו שום תובנה, משפט סיום או משהו להגיד
למישהו לפניי עזיבתו. כולם שקופים ואינטרסנטים בסופו של דבר,
אם יש כאלו שלא אז הם יהפכו להיות כאלו או שהם מלאכים סמויים.
הוא מגחך לעצמו, כאשר הוא נזכר במבט התמים שלה כשהוא קרע את
החולצה ממנה, והיא צעקה באימה לעזרה. "הריקוד החל. רקוויאם
למחול המשחרר" הוא כותב וחותם עם יריקה על הדף.

בועז נכנס לבית וכמעט מחליק במקום. לרגע הוא מקנא בעיוורים בכל
רחבי היקום. "לא לנוע זה הפיתרון" הוא מנסה להרגיע את עצמו.
"הכל בדמיון". אני פשוט כנראה הוזה. המראה שלפניו מבעית. הרצפה
מחרידה עם כתמי דם בכל מקום, ובאמצע סכין, לא גדולה במיוחד
שכובה לה כאשר היא נוטפת לה. טיפה, טיפה. הוא מבחין בעקבות
רגליים בכל רחבי הרצפה. "מי עוד נמצא כאן" הוא תוהה בטיפשות
נאיבית שמסרבת להשלים עם המציאות. הוא מתחיל לפסוע בזהירות בין
כתמי הדם. "אורן" הוא צורח בערפול חושים, אך עדיין לא מסוגל
להגביר את קצב הליכתו. רגליו כה כבדות. "אורן" הוא מנסה בשנית
אך אין תשובה. הוא מגיע אל הסלון. אורן שכוב על השטיח. זמן קצר
אחריי שבועז ידבר עם המשטרה הוא יהיה מוכן להישבע שאורן חייך.
הוא מושיט את ידו באוויר. היא רועדת. "אורן" הוא לוחש. "תקום
יא חתיכת מניאק". "הבטחת שתחכה". ההתייפחות מגיעה אך רק לזמן
קצר. זו אכן היתה אשמתו. כעת הוא יודע שהתוכנית שאורן סיפר לו
אמיתית. זה אומר שעוד מישהו נפגע. בועז כרע על ברכיו, והחל
לזחול לעבר אחיו. "אף פעם לא תדע כמה אהבתי אותך" הוא אמר תוך
כדי בכי. לחייו של אורן היו כבר קרות שבועז רכן והחל לנשק אותן
בעדינות. "אני אוהב אותך" מלמל לאוזנו. הוא הביט אל המראה
שממול ואמר "כנראה שצדקת, זו אכן היתה אשמתי". "היית צריך
לדעת. אף אחד לא יאהב אותך כמוהו" המראה אמרה את דבריה
והשתתקה. בועז שכב לצד אהובו ובמסירות ניקה באיטיות את הדם
מגופו.