בצעדים מהססים התקדמתי בשביל הירקרק, המוזנח והנטוש, אשר הוביל
לקבר שלה.
היער נשם ורשרש, יער-עד צלול אשר פרץ במשחקי אור וצל אחרי
המנוחה החורפית. גווני הירוק התעוררו לחיים וריצדו על צמרות
העצים.
האביב המוקדם הביא איתו מקהלה של יצורים שובבים ומסתוריים אשר
דילגו להם בנחת מאחורי העצים העתיקים, מציצים בסקרנות עליזה אך
ביישנית מתוך מעורותיהם הטחובות. השורשים האיתנים, עייפים
ממאמציהם משכבר הימים שזרו את אצבעותיהם הזקנות, הנצחיות בתוך
האדמה ובלטו מחוצה לה כמו ורידים של יד חומה,מקומטת ומותשת.
זיכרונות רחוקים, מודחקים החלו לקום לתחייה בתוכי ופעמו חזק
יותר עם כל צעד. הרגשתי כאילו שהזמן שינה כיוון והחל לזרום
אחורה, ואיתו אני, נכנס עמוק יותר לתוך העבר. העבר, אשר כמו
רוח רפאים חיוורת  עמד מולי וניסה להשתזף בשמש האביבית החמימה,
אינו מודע למותו ביער חסר גבולות-זמן זה.
לקראת שעות הבין ערביים הגעתי למקום הסודי שלנו. אותה קרחת יער
קטנה ומוצלת, מוסתרת מהעיניים הלא מנוסות ע"י שורת עצים כחושים
וכפופים. ענפיהם המעודנים משלבים זרועותיהם בצנעה, מגינים על
פרטיות מנוחתו הנצחית של פסל המלאך האפרפר, יפה ועצוב ועדין,
סדוק ומאובק, אשר עיצבתי בדמותה והצבתי על הקבר שלה.
כנוע לזיכרונות, מותש וצולע קלות התקרבתי אליה וליטפתי ברוך את
הלחי המאובנת שלה. לרגע היה נדמה לי, כי דמעות החלו לזרום
במורד לחייה כשנגעתי בה. בתנועה איטית עברתי על עורה הצחור
כאילו שאני מנגב אותן. מנסה להתעכב כמה שיותר על אותה אבן
קרה,מפוסלת בשלמות בדמותה ולא נושמת, מדמיין אותה עדיין בחיים.

ואילו כשעדיין בחיים, החזה שלה (שדיה המעוגלות), עלה וירד
בתאמה מושלמת לנשימותיה הקלילות, עמדה פה וצחקקה, דמותה דומה
לפסל בדיוק כפי שהפסל דומה לה, אך היא דינמית ואוורירית. עמדה
פה,  ואני, עמדתי פה לידה צעיר וזקוף.
הענפים הסתירו אותנו מהעיניים הירוקות והמתבוננות של היער.
צעדתי אליה ואספתי אותה אל זרועותיי, העברתי את ידי ברוך על
עורה הצחור, על לחייה הרטובות מטיפות מתרגשות של אושר, שקופות
ומנצנצות כמו טיפות טל על פסלה הישן. העברתי ידי על מותניה,
ובין ירכיה, השכבתי אותה על האדמה והיינו רק שתינו, מתאחדים
במקום הקסום והסודי שלנו, היכן שעומד הקבר שלה עכשיו.
היא שכבה שם, שובבה וביישנית, לבנה ועדינה, מתנשמת. לקחתי אותה
והיא הייתה שלי, לקחתי את גופה והיא שכבה שם, עדינה ורטובה
ומתנשמת. לקחתי את גופה, ואחרי זה לקחתי את נשמתה.
קברתי אותה שם, במקום שבו היא איבדה את תמימותה וחייה, ופיסלתי
את גופה שלקחתי מעל הקבר שלה.
עברו שנים, עכשיו אני יושב פה תשוש וגוסס, יושב לידה ואילו היא
נשארה צעירה ויפה בזכותי. עברו שנים, ולא חשבתי עליה הרבה, אך
חלק ממני נשאר פה איתה, ועכשיו חזרתי אליה, אל זרועות אהובתי
הראשונה, כדי להצטרף אליה...

דמעות זרמו מעיני הפסל המוצקות, כשגופתו של הזקן השליו התמוטטה
ליד..