פתחתי את הדלת ונכנסתי הביתה. סגרתי אחריי, ונכנסתי לסלון. עוד
יום מאד עמוס בעבודה.הבוס עשה עוד כמה קיצוצים- שלח הביתה עשרה
עובדים...די, מספיק דיכאון!  בואו נפתח טלוויזיה...בערוץ 2
הקרינו בדיוק את החדשות. כמה פעילי חמאס שרפו את דגל ישראל
בעצרת המונית. שביתה ועיצומים בבתי-החולים. הצפת ביוב ברחובות
רעננה. אחרי זה, כשהייתי כבר עייף, ניסיתי לראות איזו תוכנית
פוליטית. חבורה של שרים ואנשי ציבור צרחו אחד על השני, אני לא
זוכר כבר על מה. פתאום היא באה, ושמה עליי את הראש. ככה ישבנו
על הספה, ופתאום קצת הוקל לי, ובכל זאת- המחשבות על העתיד פשוט
לא נתנו לי מנוחה. אם עכשיו הכל כל-כך גרוע, מעניין אם זה
יהפוך מתישהו לשגרה...
"רגע! איפה אני?", צרחתי פתאום, "לאן הגעתי? למה אני יושב על
כורסה ורודה? ומה זה מסביב? ציורי פרחים? מוזר..."   היא ישבה
מולי. משום מה, היא נראתה מבוגרת יותר. עדיין יפה, אבל היו לה
מעט קמטים מסביב לאף ולחיים. היא בדיוק מרחה עליהם קרם. קראתי
את העטיפה: "קרם אופטימי לחיים הטובים". סליחה?! קרם
אופטימי?.
"עזבי", אמרתי לה, "את לא צריכה...למה את מורחת?", אמרתי.
פתאום זה נראה לי חשוב מאד.
"זה מה שפנינה אמרה אתמול בטלוויזיה"
"על מה את מדברת?"
"היא אמרה שמאד חשוב לשמור על מראה צעיר ורענן..."
"את נראית בסדר...", אמרתי, מנסה להבין מה קרה לה.
"אוי רמי, איזה חמוד..."היא אמרה והוציאה מיני-דיסק של שירי
ארץ-ישראל.
"בוא נשים שירים רומנטיים..."
"זה רומנטי...מה קרה לך? איפה האלבום האחרון של אביב גפן?..."
"מי?"
"מה מי? אביב גפן...:"
"אולי אתה מתכוון לזמר הזקן הזה, שיצא לגמלאות לפני חמש
שנים..."
"מאד מצחיק...", סחתי אליה בציניות.
"מה?! אתה לא זוכר.נגמרו לו השירים הדכאוניים לכתוב עליהם...אז
הוא פרש. איפה אתה חי?"
קמתי בזעקה מן הספה. עדיין ידעתי שמשהו פה ממש לא בסדר. הייתי
חייב לברר באיזו שנה אני, ליתר ביטחון...אבל לא רציתי לשאול
אותה. "איפה העיתון, מותק?" שם הרי רשום התאריך.
"איך קראת לי?"
"מה ז'תומרת?" לא הבנתי.
"קראת לי 'מותק'", היא אמרה, כשהיא מדגישה את ה'מותק' בזלזול,
"מעכשיו, תקרא לי 'זוגתי החביבה מבחינה רגשית'"  
"תגידי לי, ועכשיו באמת. מה קרה לך?"
"מה קרה לך? פתאום אתה מתנהג מוזר. רוצה סוכרייה או משהו?"
"סוכרייה? לא, אבל באמת קצת כואב לי הראש. איפה האקמול? ומה עם
העיתון?"
"שוב אין לי מושג על מה אתה מדבר. אקמול? אם התכוונת לתרופה,
אז כדאי שתדע ,סוף-סוף, שבתי-המרקחת נסגרו כבר לפני שנה וחצי.
אתה לא זוכר שהמציאו את החיסונים- המקדימים, לפני שמישהו בכלל
יספיק לחלות במשהו..? ובקשר לעיתון...נדמה לי שקראת היום כבר
את עלון התרבות"
"אני לא רוצה עלון תרבות. אני רוצה עיתון!" כבר התחלתי
להתעצבן
"ולקרוא על מה? על זה?" היא שאלה, ופתחה את הרדיו.
"קול ישראל מירושלים, השעה שמונה והנה החדשות. בגן רינה בשד'
יעקב בנתניה צמחו עשרה פרחים חדשים. אבא שלי חוגג היום
יומולדת. להקת 'היי פייב' הוציאה עוד אלבום חדש. שושי, המבקרת,
מה דעתך?"
היא סגרה את הרדיו, והסתכלה עליי בתוכחה.
"רגע, רגע, רגע", שאלתי, "זה הכל?"
"מה עוד אתה רוצה? ביקורת על סרטי קולנוע יש באינטרנט".
"כן, זה מאד חשוב כשיש חיילים שנלחמים בלבנון..."
"חיילים? לבנון? אוי ואבוי, נדמה לי שאתה סובל ממה שנהגו לקרוא
לו פעם - אה..סניליות. אבל אם כבר דיברת על זה...אני אראה לך
קטע עיתונות, מהתקופה שעוד היו עיתונים..."
היא חיטטה בארגז פח ישן והביאה לי דף מצהיב. בכותרת היה רשום:
"אושר סופית הסכם השלום עם כל מדינות ערב". התחלתי לקרוא
בעיון, וביקשתי ממנה עוד ועוד קטעים כאלה. "מחלת האיידס נרפאה
לגמרי. לא נשארו נשאים וחולים". "מפקד האוכלוסין לשנת 2017
מראה שתוחלת החיים עלתה ל-108. העוני והאבטלה חוסלו סופית בשנה
זו." "אוצר המדינה יחולק שווה בשווה בין ל הגופים הממשלתיים"
כך קראתי שעה ארוכה איך העולם שלנו הלך ותוקן מרגע לרגע. מי
היה מאמין. אין יותר מלחמות. מצב אידיאלי, אה?
"אז רגע", שאלתי אותה, "אילו דברים אינטלקטואלים כן נשארו? יש
אלטרנטיבה?"
"תשמע, לא הבנתי מה אמרת כרגע. אבל כנראה אתה מאד עייף. רוצה
לפתור איתי תשבץ?"
"אה..לא", אמרתי ורצתי החוצה. הייתי חייב לחשוב. בחוץ נשמתי
אוויר נקי מזיהום. כמובן, הם בטח תיקנו גם את זה. כנראה, חשבתי
לעצמי, הגעתי לאיזה סוג של עתיד...שיש בינו ובין ההווה הבדל
עצום...אבל איך זה קרה?   אז, בדיוק, הרגשתי שאני מתחיל לדבר
כמו המדען המשוגע הזה מ"בחזרה לעתיד". הייתי חייב לנסוע קצת.
נכנסתי לאוטו, פתחתי רדיו והתחלתי לנהוג.
הקריין אמר: "ובכן, חזרנו מהפרסומות, לתוכנית האהובה: ' זמרי
אירווזיון לשעבר מחדשים את שיריהם- כאן, בשידור חי...'  העברתי
מהר, לפני שאקבל כאב ראש גדול יותר, לגלי צה"ל. הבעיה היא שלא
שמעו כלום. שקט.
לא הבנתי. אחרי שעתיים בערך צלצל הפלאפון.
זו היתה היא. "רמי, איפה אתה?"
"בסך הכל נוסע קצת..."
"חיפשתי אותך כבר חצי שעה...אתה יודע שפספסת כבר חצי שעה מערב
סרטי המשפחה בטלוויזיה?!"
"אני אחיה, אל תדאגי..."
"למה? מה הקשר?"
"זה היה בציניות...תירגעי!"
"זה היה במה? אתה שוב מדבר מוזר.."
אני לא יודע מה הוריד לה כל-כך את האיי.קיו. ואפילו הציניות
נגמרה.
"אגב, גלי צה"ל עברו תדר או משהו?... כי אני לא מוצא את
התחנה..."
היא התחילה לצחוק. "בשביל מה צריך גלי צה"ל?", היא שאלה, "אם
אין יותר צה"ל?". אותי זה ממש לא הצחיק. אין צבא בישראל...מי
שומר עלינו?
ניתקתי את השיחה והמשכתי לנסוע כמה קילומטרים, כשכל הזמן חשבתי
האם כשקורים דברים טובים אנשים הופכים לטיפשים, או שזה להיפך?
פתאום שמעתי סירנה מאחורי. הסתכלתי במראה הצדדית וראיתי ניידת
משטרה. עצרתי בצד. השוטר התכופף ליד החלון.
"אז אתם עדיין קיימים, הא?" אמרתי לו בחצי צחוק.
הוא הסתכל עליי באופן מוזר ואמר 'עקפת את 30 הקמ"ש המותרים
לנסיעה. צא מהאוטו, בבקשה".
יצאתי מהאוטו. מוזר שהם לא קוראים לזה עכשיו
'מכונת-הרכבה-ממונעת- שאינה-מזיקה-לסביבה...'
השוטר רשם לעצמו משהו, והגיש לי פתק. קראתי ולא האמנתי.
"6000 שקל? " צרחתי
"כן. אתה בטח מבין שכמות הפשעים ירדה, עד שאין לנו כבר איך
לשלם לשוטרים המעטים שנשארו. אז אנחנו גובים מעט כסף יותר מכל
עבריין."
"אני לא עבריין! ממתי נוסעים על 30 קמ"ש?! וזה לא מעט כסף, זו
משכורת חודשית!"
"של מי?", הוא שאל בזלזול, "של מוכר אבטיחים?... ועכשיו אני
רושם לך קנס נוסף של 1500 שקל על צעקה..."
"אה, באמת?", אמרתי, "גם זה נחשב פשע? אז הנה לך עוד
אחת...אההההההההההה!  רוצה לעצור אותי על זה? אין בעיה!"
"או.קיי, בחור...עכשיו אתה בא איתי!" הוא אמר, והכי מעצבן שזה
היה בשקט. הוא היה רגוע. שום דבר לא מעצבן את האנשים פה?!
הוא תפס אותי בכוח, הוציא אותי מן הרכב, והכניס אותי לניידת.
נסענו אל תחנת המשטרה. כשהגענו, הכניסו אותי פנימה, וביקשו
ממני לחתום על כמה טפסים. הכותרת הייתה "מעבר אל מעבר לחומה",
לא הבנתי מה הכוונה, אבל גם לא רציתי להסתבך עם השוטרים שהקיפו
אותי.
"אני לא יודעת מה קרה לו", שמעתי פתאום מאחורי, "הוא היה כזה
טוב".
הסתכלתי בטלוויזיה. רפי רשף אירח אותה בתוכניתו. "בזמן האחרון
הוא התחיל להתנהג מוזר. אני ממש לא יודעת איך הוא התדרדר
לנהיגה מופרזת וצעקות על שוטרים..."
"שמעתי ששולחים אותו אל מעבר לחומה", אמר רפי.
"כן, שמעתי", היא אמרה, "אני ממש עצובה".
"לא נורא", הוא המשיך, "הזמנו לאולפנינו את זמרי החתונות
הנאמנים שלנו- גני וגינת, במחרוזת שירי יגאל בשן..."
"תודה רפי", היא שמחה, "אתה באמת מחמם את הלב..."
לא הספקתי לקלוט את מה שראיתי, והשוטרים החלו לגרור אותי אל
מחוץ לתחנה. חיכו שם עשרות כתבי עיתונות ומצלמות טלוויזיה מכל
העולם. אני, כך נראה, החדשה הכי גדולה שהם שמעו כבר הרבה
זמן...
"מה אתם רוצים?", צעקתי, "אז הפרעתי קצת לשלווה שלכם...". הם
הסתכלו עליי המומים. "ומה זה 'מעבר לחומה'?". אף אחד לא ענה
לי.
השוטרים הכניסו אותי בכוח למכונית שחנתה במקום, וננסו גם הם.
נסענו ונסענו, עד שהנופים הירוקים והורודים החלו להתמעט.
נכנסנו דרך מעבר צר אל אזור צחיח, עם הרבה חול. סוף סוף משהו
אמיתי, חשבתי. זה בטח נוף מאד שונה, בעולם שמלא בדשא וניקיון.
ודווקא המקום הזה היה מוזנח. ותאמינו לי, שהתחברתי אליו הרבה
יותר טוב מאשר לעולם האופטימי ההוא.
נסענו כמה קילומטרים בחול, ופתאום ראיתי במרחק חומה גדולה. ככל
שהתקרבנו אליה, היא נראתה גדולה יותר- וכשהגענו זה היה ממש
עצום. זה השלב שבו אני אמור להבין שזו החומה הגדולה שכולם
דיברו עליה. יצאנו מהאוטו, ואחד השוטרים הוציא מפתח מכיסו. הוא
הכניס למנעול וסובב את הידית. אחרי שפתח את הדלת, עמדתי ולא
האמנתי למראה עיניי. השוטר דחף אותי פנימה, וסגר את הדלת
מאחורי. אני המשכתי להסתכל. הררי בוץ נישאו מולי, ומהצד השני-
ערמות-ענק של זבל. מצד שמאל עמדו קציני-מילואים לשעבר, לבושים
במדיהם ובועטים בקירות. מצד ימין, כמה אנשים לבושי-שחורים
ומגודלי זקן עמדו ליד במה עלובה וניסו לישר שירי דיכאון.
ובאמצע- הרבה אנשים שמסתובבים במקום, חפויי ראש- מדברים בעצב
אחד עם השני. הם נראו ממש מיואשים. חלק ניכר מהם, חשבתי, בטח
כבר השתגע. השאר כבר התייאש. פתאום ראיתי איש אחד יושב בשקט
בצד, ומשקיף על כולם. הוא נראה נורמלי. התיישבתי לידו. כעבור
כמה שעות של הרהור אינסופי אזרתי אומץ ואמרתי: "אה...תגיד,
אה...מה זה בדיוק ה...מקום הזה?"
הוא הסתכל עליי. "אני פשוט חדש כאן", אמרתי בהתנצלות.
"אז גם אותך הם העבירו", הוא אמר. "אני פה כבר כמה חודשים.
אי-אפשר לברוח. תאמין לי שניסיתי".
"מה זה פה, כלא או משהו?" תמהתי.
"לא בדיוק. אה.לפה השלטונות שולחים את האנשים שמעזים למרוד
בשלווה האינסופית שלהם. אני מניח שזה גם מה שאתה עשית".
"אפשר לומר. ומה אתה עשית כדי להיכנס?"
"אני...אני נתתי נבואות רעות".
"מה?" ממש לא הבנתי.
"איך אני אסביר את זה...אולי אתה זוכר, בעולם, עד לפני כמה
שנים, נהגו להאמין בגוף עליון שנקרא אלוהים."
"בטח שאני זוכר. למה?"
"ובכן, עם הזמן הם נזכרו שפעם, בתנ"ך, חזיתי כמה נבואות רעות.
כשראו ש'יום הדין' שהבטחתי לא מתקרב, ואפילו המצב נהיה יותר
ויותר טוב, הם החליטו שהם סתם מבזבזים עליי משאבים, והוציאו
אותי אל מחוץ לחוק...וכך הגעתי לכאן. "
הזדעזעתי קשות. "אתה אלוהים?!" צרחתי, "והם הוציאו אותך אל
מחוץ לחוק? לא ניסית לעשות משהו לפני זה? לא ראית שמצב אידיאלי
רק גורם לאנשים להיות רדודים יותר?"
"אני מצטער, אבל עם הזמן הפסקתי להשפיע עליהם..."
"גם על החרדים?"
"החרדים, הדתיים, החילונים...החלוקות האלו הפסיקו להתקיים
מזמן, כשכולם ראו שהזמנים הטובים הגיעו, ואין עוד ממה להיות
חרדים..."
"תאמין לי, דווקא יש ממה" אמרתי לו ונאנחתי קשות. "דווקא יש
ממה..."
הסתכלתי הצידה. אלוהים כבר לא היה שם. מצאתי את עצמי שוכב על
ספה, ולידי ראיתי אותה. קיוויתי שזה לא עוד מעבר
לעתיד...ו...ראיתי את פניה. הם היו בדיוק כמו פעם. הייתי בבית.
ואין לכם מושג כמה שמחתי.  
השעה הייתה שתיים וחצי בלילה. היא כבר ישנה, ראשה עדיין על
כתפי.
קמתי במהירות, ורצתי אל העיתון הקרוב. קראתי את התאריך: ה-15
במארס 1999. מתחת הייתה תמונה של מתמודדים ונציגי מפלגות,
מפגינים מול בית המשפט העליון. מתחת היה כתוב "עובדי הרפואה
ישבתו גם מחר". תודה לאל, אמרתי. יש בעיות בעולם. אפילו יותר
מדי. העתיד היה רק חלום. ולא, הוא ממש לא היה טוב יותר.