רסיסים של עצב.
זה כל מה שנשאר ממני,
ילדה שבורה ובוכה.

הייתה לי מראת חיים של שמחה,
של אשליות,
שחשבתי שהיא אמיתית.
ואולי היא במאת הייתה?
זה כבר לא משנה.
המראה הזאת התנפצה.
אלפי יריות ניפצו אותה.
השברים כל כך קטנים...!

ואני, ילדה שבורה ובוכה,
מאיפה יהיה לי הכוח לחבר הכל חזרה?
או בעצם, לבנות מראת חיים חדשה...?

מישהו מאתנו צריך להתחזק.
אני, או המראה.
בינתיים, אני חלשה, והכל תלוי במראה.
או, מה שיותר הגיוני, במישהו מבחוץ.
ה"מלאך השומר שלי",
שיושיט לי יד.

אבל איך בדיוק אני אמורה לסמוך עליו,
שלא כמו בפעמים הקודמות,
אני אמצא את הלב שלי,
בתוך צנצנת,
על שפת הים?