בחורף 99', בגיל 12, ראיתי פעם ראשונה את ורטיגו, הסרט הכי טוב
שראיתי. ההכרה בכך לא הייתה מיידית, מכיוון שבאותה שנה ראיתי
גם את מועדון קרב, וורטיגו נראה לי בזמנו סרט חביב, לא יותר.
האם הוא היה הסרט שגרם לי להחליט שאני אהיה במאי? כנראה. נראה
שבמרוצת החיים זה היה הסרט שאליו חזרתי, שוב ושוב...
מה, מה היה בו שמשך אותי כל כך? בכל מקרה, נקשרתי אליו. אולי
ראיתי בסקוטי השתקפות שלי. אותו אדם פגוע שמחפש את אותה אהבה
נכזבת. כך או כך, לא עבר הרבה זמן עד שהבנתי שאני משחק בחרא,
תגלית שהביאה בעצם לתחילת שלב החיפוש העצמי. כן, כמו אותם
אנשים של הניו-אייג' אני שאלתי את עצמי, "מי אני ומה אני", אך
במקום לחפש את התשובה בדתות אקזוטיות ובסמי הזייה קשים, החלטתי
לפנות אל המקור שאליו הרגשתי את הקירבה הרבה ביותר...
התקופה הראשונה, האגרסיבית, המביכה, המזויפת אופיינה בחלומות
על טיילר ממועדון קרב, ואלקס מהתפוז המכני. זה לא נמשך הרבה
זמן.
אחרי שראיתי את כלבי אשמורת והבריחה הגדולה (יום אחרי יום)
אמרתי לעצמי, "למה לא ברונסון בבריחה?", אפילו טרנטינו הודה
בנאום הפתיחה של כלבי אשמורת שהוא כלי עולם! אבל המחשבות על
אסיר מלחמה פולני שכלוא חודשים על גבי חודשים בחברת גברים,
שעסוק כל היום בלחפור מנהרות... משהו נראה לי לא נוח...
בתקופה שדחפתי את האף לעניינים של אנשים אחרים ולא ידעתי מתי
לסתום את הפה, לא הייתי צריך לחפש רחוק... ג'יימס סטיוארט,
בתפקידו של ג'פריז מהחלון האחורי, קפץ מייד לתודעתי, אבל
התקופה הפרורטית הזאת הייתה גם הקצרה ביותר.
קוקטו טען שהאומן סובל. הוא אפילו עשה על זה טרילוגייה... אולי
אני אותו אורפאוס המשורר הכואב, שנע בין המציאות והדימיון?
ואולי ההוא, נו, מהבוז של גודאר... זה שכולם צוחקים עליו...

לא יודע על מי ניסיתי
לעבוד.

בחורף 1999 החלטתי שאני אהיה במאי. בחורף 2003 ירדתי מהרעיון.
ארבע שנים שרפתי, וכל מה שנותר הוא אוסף זכרונותיו של חולה נפש
נקרופיל, אסיר מלחמה פולני, סכיזופרן אלים ומיוסר, מציצן ואומן
קטן, מושתן, חסר חברים וחסר חיים.

מה אתם אומרים, יקנו ממני את הזכויות לסרט?