מתוך תהום של עצב,
אל חור שחור של כאב,
דומה לפתע שהאוויר אזל,
שצבע השמים דהה לו,
שהשעון עצר מלכת.

מתוך מבט מהורהר,
אבדתי בשלוליות של מחשבות,
מטפטפות אט אט,
צועקות, רוגשות, בוכות,
מבקשות לשכוח, רוצות לסלוח.

מתוך שדה ירוק שטוף שמש,
אל אגם כחלחל צלול מים,
אפשר לנשום, להרגיש ושוב לאהוב,
לאהוב את השמש והגשם
לאהוב את השחור והטהור.

מתוך ואל עצמי,
למדתי להכיר את התהום,
ולצוף ממנה לעבר האגם הכחלחל,
הצלחתי להבין את החור השחור,
ולכסות אותו בשדה ירוק ריחני.