את כבודך דרשת ולא רכשת
את כבודי לא בקשתי ולא קבלתיו
לא ידעת אבהות מהי
ואני לא ידעתי ממך אהבה

לא ידעת על עצמי אנכי
לא ידעת תמונת חיי
ידעת ליגע
ידעת לאכזב
ואני ידעתי רק כאב

לא שאלת לסליחה על מעשיך
העונש לא היה לעמוד בפינה
צודק חיית וצודק תמות
העונש היה לחיות לצידך
בחיים השארת רק פחד ואיבה
לירושה השארת רק עצב ותוגה.


רמי היקר,
אני כותבת לך את המכתב הזה משום מכאשר אני אומרת לך בפנים את
מה שאני חושבת עליך, על מערכת היחסים בינינו או מערכת היחסים
בינך לבין אמא, אתה ישר מתחיל להתגונן ובכלל לא מקשיב.
אני יודעת שתקרא את המכתב הזה, אני לא יודעת אם תפנים אותו.
החלטתי לכתוב לך את כל מה שאני חושבת ומרגישה, אני בכוונה
כותבת ולא אומרת משום שהחלטתי לנתק איתך את הקשר, בשבילי אתה -
רק - רמואל X ( שם משפחה בדוי), לא אבא. הגעתי להחלטה הזאת
משום שאני כל כך נפגעת ממך, לא רק מהאלימות שהייתה אלא גם בזמן
ההווה כשאני נפגשת עימך, אתה פוגע בי.
אתה אולי אפילו לא עושה את זה בכוונה אבל אתה פוגע בי, משפיל
אותי, גורם לי להרגיש רע ובנוסף אתה כל כך ביקורתי, כשאני
נפגשת איתך אני מרגישה כאילו אני תחת בקורת כלשהי ושבסוף
בפגישה קבלתי ציון שואף ל-0.
רמי, אני מצטערת שאני פוגעת, אבל אני חייבת להוציא את זה
החוצה, אתה בן אדם קשה, לא קל איתך, לידך, לא קל לנהל איתך
שיחה פשוטה ואולי אתה חושב שמעצם היותי ביתך אני כן מוכרחה
לסבול זאת בשתיקה ולהמשיך את הקשר, אך לא, אני לא יכולה,
במיוחד לא בימים אלו שמצבי הנפשי מעורער.
סבלתי ממך הרבה רמי, האלימות הייתה חלק קטן מהסבל, הכאב מהמכות
עבר בתוך כמה דקות, אך הכאב מההשפלות, העלבונות ומשלושת
המשפטים שאמרת בל"ג בעומר לעולם לא ארגע, הוא כמו אש צולבת
שדוחפת אותי לסכין לחתוך את זרועותי עד אין קץ.
כדי לעורר את זכרונך, שלושת המשפטים הינם: "אני שונא אותך, אני
מצטער שאני אבא שלך, הלוואי שתמותי", אני מודעת לכך שאתה מכחיש
שאמרת זאת, אך אני זוכרת את הרגע שאמרת אותך, אני זוכרת, אני
זוכרת, אני זוכרת!
אני זוכרת שחפשתי ניצוץ של אנושות בעיניך ולא מצאתי!

בקשר למערכת יחסים בינך ובין אמא, אולי זה באמת לא ענייני,
לדעתך לפחות, אך אל נא תשכח שגם אני חלק מהמשפחה ויש לי צורך
להגיד את מה שאני מרגישה.
אני באמת מצטערת שבמהלך אותן שנים רבתי איתך ריבים שהיו אמורים
להיות בינך ובין אמא, אך אני לא מבקשת את הסליחה ממך, אלא
מעצמי.
אבל, אם אני לא הייתי מדברת, אף אחד לא והמצב היה נשאר כמו
שהוא, היינו סובלים עד היום. אתה עשית הרבה דברים שלא היו בסדר
ואמא לא הייתה מספיק חזקה אז בשביל לעצור אותך.
אולי לך קשה עם הגירושים בינך ובין אמא, אבל אני אישית חושבת
שזה היה צעד נכון.
זה שאתה ואמא מתגרשים זה לא אומר שאתה מתגרש מאיתנו, מהילדים
שלך, והתרוץ שזה בלתי אפשרי להשאר בקשר טוב, הינו תירוץ בלבד.
גם מאוד פגעת בי כשאמרת שאתה מתכוון להקים משפחה חדשה ולנתק את
הקשר עימנו, אני הייתי ממש בדכאון, תמיד גרמת לי להרגיש לא
אהובה ועכשיו אני מרגישה גם עזובה. בכלל הקשר בינינו היה מאוד
קשה.
שתדע שהייתי מקשיבה לך רק בגלל הפחד מהאלימות. פעם היית אומר
לאמא שרק כשהיא לא בבית ואנחנו לבד איתך אנחנו "ילדים טובים"
ובאמת היינו יותר צייתניים, אצלי לפחות זה היה משום שפחדתי
שתרביץ לי ואמא לא הייתה בבית להגן עליי.
באמת חבל בגלל שברוב המשפחות הילדים מצייתים להוריהם בגלל שיש
להם כבוד אליהם ולא בגלל שהם פוחדים, רמי, לי לא הייתה טיפת
כבוד אליך, למען האמת, שנאתי אותך. אני זוכרת שפעם אני וקבוצת
חברים ישבנו ודברנו על אנשים שאנחנו אוהבים ואנשים שאנחנו
שונאים, שאלו אותי את מי אני הכי שונאת בעולם ואני עניתי: "את
אבא שלי".
מאז ומתמיד נוצרה בינינו דחייה אחד כלפי השני והדחייה הזאת
גרמה לי להרגיש לא נאהבת, זה היה לי נורא קשה לחיות עם המחשבה
שאף אחד לא אוהב אותי, אפילו לא אבא שלי.
היו תקופות טובות, אני לא אוקיע זאת, היינו עושים דברים טובים
יחדיו, אך זה כמעט ולא קרה.
היו תקופות שהיית מובטל ובאותן התקופות הייתי במצב דכאוני
יומיומי, לא בגלל המצב הכלכלי, בגלל שנוכחת בבית כל הזמן.
תמיד היית מחכה לי בפינה, כפי שאמא הגדירה את זה, על כל מילה
שיצאה מפי היה לך משפט שידכא אותי, היית צוחק עליי במשך
הארוחה, תקופות שלמות לא אכלתי.
היית גם צוחק עלי שאני שמנה, כיום אני שוקלת 38 קילו, "יקירי"
ולא בגלל דיאטת בריאות, בגלל בולמיה קשה.
היית גם אומר לי שאני בן אדם רע - שאין לי חברים, שאני
שתלטנית, אנשים לא אוהבים אותי, הזוכר אתה את אותה פעם שבאת
לשוחח איתי ואמרת לי גם שאני סכסכנית.
ביום ראשון ה-2 במאי, זה היה התאריך שהתאשפזתי ואת חלק מהאשמה
אכן אני מטילה גם עליך.