חורף.
ילד נכנס למקלחת. הוא פותח מהר את המים, כי קר לו. הוא עומד
בצד, רחוק מהזרם ומחכה עד שהמים יתחממו. כשמרגיש מספיק בטוח
שולח כף רגל זהירה לוודא שאכן צדק ושהמים נעימים לו.
הוא נעמד מתחת לזרם ונותן למים החמים להפשיר את גופו.
עומד. עומד, ולא זז.
סופג את החום. אפילו אינו מושיט יד לסבון כדי להתנקות או לשמפו
החדש שקנה- עומד.
כאלו בדום, הוא עומד. ראשו מושפל, והוא נותן כנוע לזרם המים
להכביד על עורפו. המים זועמים מפזרים אדים שעולים מעלה אל תקרת
המקלחת, שכבר ממנה מטפטפים אגלי טל מטה בחזרה לרצפה.
במה הוא מביט הילדון? אולי על המים המעט יותר מלוכלכים שזורמים
במעגלים אל הניקוז. או אולי הוא פשוט חושב מרוכז בכל מיני
דברים שעוברים בראש בזמן הרחצה.
ופתאום קורה משהו...
ראשו נע יותר למטה והוא בעדינות מתנדנד.
הוא בוכה. דמעות זולגות מפניו של הילד. דמעה.. ועוד דמעה..
ועוד.
והילד לא זז,רק עומד מתחת למים הרותחים.
כעת כבר לא ניתן להבחין בין הדמעות לבין המים, והם מעורבבים
מחליקים מטה על עורו של הילד אל הניקוז.
ואז הוא זז, אבל לא הרבה- רק מניח את ידו על הקיר שמולו.
קול בכי.
בכי צעקני ומהדהד אבל שכמעט ולא ניתן להבחין בו מפני רעש
המים.
ובבת אחת- מפסיק.
מרים את ראשו ומזדקף.
אבל הוא לא זז, עומד, סופג את החום.