אני שונא את עצמי. אני יודע שזה נשמע בנאלי, אני יודע שפעם
להיות נרקסיסט היה in אבל בחיי שאני שונא את עצמי. אולי פעם
בתיכון אומר את זה כדי לקבל קצת תשומת לב מבנות, שהיו מלטפות
ואומרות: "די, אסור לך להגיד את זה! אתה בנאדם נפלא, אסור לך
לדבר ככה על עצמך". גם היום כשאני חושב על זה שככה חיפשתי
חיבה, גורם לי לשנוא את עצמי עוד יותר.  אני יכול להגיד
שהתבגרתי קצת מאז ימי התיכון הנרקסיסטיים שלי והשנאה שלי כאילו
הגשימה עצמה לשנאה אמיתית. שנאה של בנאדם שכשמגיע החורף
ומתקצרים הימים, נכנס לדיכאון בכל רגע שהוא נמצא לבד, עם עצמו
בלי שום אפשרות לחיבה מקילומטר.
בד"כ כשאתה מנסה לצייר לעצמך תמונה בראש של בנאדם ששונא את
עצמו, אתה חושב על איזה לוזר שמסתובב כל היום בפיג'מה עם כתמי
שמן וזיעה, או אולי סתם איזה אחד לא מגולח, שאין לו אף חבר
שיבוא לשתות איתו בירה ביום שלישי בערב בפאב שיש לו מתחת
לבית.

אני לא כזה.
לפחות אני רוצה להאמין שאני לא כזה... זאת אומרת בתור לוזר
ששונא את עצמו יש לי איזה חבר לסחוב לבירה, ואפילו הגדלתי
ומצאת לעצמי מישהי חמודה ואלוהית שתסכים לישון איתי באותה מיטה
בלילה. אפילו יש לי אחלה משפחה, הורים שעושים הרבה מעבר למה
שהם יכולים כדי לעזור לי לשרוד עוד. עוד יום של שנאה עצמית.
אפילו כשאני כותב את זה בא לי להקיא מהנרקסיזם שנשפך.
אז כשהסתיו מתחיל לדחוק את הקיץ לשוליים, ומשתלט על דני רופ,
ואני הולך בדרך חזרה הביתה בחושך מסריח כשכולה 5 בערב...
מתחילות לצוץ השאלות- איך אני עושה את זה?
אני אני מצליח להסתיר כ"כ טוב את הריקנות שיש בי? איך החברה
שלי ששוכבת לידי כל לילה במיטה ולוחשת לי שהיא הכי מאושרת
לגור איתי, לחבק אותי ולהתעורר איתי בבוקר, איך היא לא רואה עד
כמה אני פיקציה?

אני יודע לאהוב.
כשיש פיגוע ואנשים מתים, אז אולי אני מצליח לאהוב בעצמי משהו.
אני אלוף העולם בלהרגיש רע ועצוב על האנשים האלה. (אני יודע
שזה נשמע מצוץ ואולי אפילו הזוי - לפעמים אני מנסה לשכנע את
עצמי שאני לא כזה נחות).
אני יודע לחשוב על כל אלה שלא יצחקו יותר, כל אלה שלא יחגגו
יותר יומולדת, על הילדים שמשחקים בארגז חול בזמן שמחבל הרג את
אבא שלהם במחסום ארז, על החברה של אורי שמאבדת אותו בזמן שהוא
מסתער אל עבר האויב.
אני לא יודע מה לחשוב. אני צריך להיות שמח שאני, הלוזר, מבזבז
חיים טובים לגמרי, במקום מישהו אחר אולי שהולך ונהרג כשהוא
נוסע באוטובוס? אני צריך להיות עצוב על חברה של אורי? וחברה של
אורי? מה היא צריכה לעשות? איך היא צריכה לחיות מעכשיו? איך
היא תקום מחר מהמיטה שלה?  
אני יודע שאני סתם מתוסכל מזה. ואני לא יכול לשאוב כל עידוד
מהמחשבה שאני מבזבז את המתיקות האדירה של החברה שלי על עצמי.
וכל יום שאני פוגש או חושב על אנשים, אני מת מפחד שהם ימותו
מחר באוטובוס, או שהם מבזבזים למישהו אחר את המתיקות שלו על
עצמם. אני גם מת מפחד שחברה של אורי לא תצא מהמיטה ולא תמצא
עוד אהבה שהיא תפחד לאבד. אולי אפילו מישהו חרא ששונא את עצמו
אבל יודע לאהוב ולתת תשומת לב ויגרום לה להגיד שהיא מאושרת,
בלילה במיטה שלהם. מישהו שיחבק אותה חזק וינשום לידה כשיודיעו
בחדשות שנהרגו עוד שלושה חיילים בקרב עם מחבלים בג'נין.

לפעמים העולם הזה כזה עצוב, שלא אכפת לי בכלל שאני שונא את
עצמי.