בשעה שנקבעה מראש, חמורי-סבר, נקשו בדלת שני נציגיה של חברת
מטרופוליטן, המתמחה בביטוח חיים: "ערב טוב; מיסטר סוון
אולפסון?" פיטר, בחליפת אבל שחורה ובסבר פנים קודר, תואם את
שלהם כבבואה במראה, הזמין את השניים פנימה. אחרי חילופי מילות
הנימוסין המתבקשות - "משתתפים בצערך, מיסטר אולפסון" וכן הלאה
- המחאה בסך חמש-מאות-אלף דולר החליפה ידיים. עוד השתהות קטנה,
כמחוייב מכללי הטקס והמבקרים הפליגו לדרכם. פיטר נותר לבדו,
מוזג לעצמו כוסית של שנאפס, לוטש מבטו בפיסת הנייר יקרת הערך.

ברינה אמור היה לקצור את אלומותיו: הלא זהו רגע הנצחון המתוק
ששיווה בעיני רוחו באותו לילה סגרירי, כשהסתנן אל בית הקברות
בשלוש לפנות בוקר, לחפור ולגנוב את הגופה שרק אמש נטמנה בעפר.
טירחה רבה טרח ותכנון קפדני השקיע כדי להצית אש בביקתה שעל-יד
השער, פעולת הסחה שתמשוך את תשומת ליבם של השומרים; לפרוץ,
מבעוד יום, את הפיתחה בגדר; להחנות מעברה השני את המשאית-הקלה
הגנובה, עליה נתלתה לוחית רישוי שפורקה ממכונית אחרת.

שטויות, מהרהר פיטר: כל זה היה משחק ילדים לעומת האנרגיה
הריגשית שנדרשה כדי להתחזות לצמד אוהבים הומוסקסואלי. פרס
אוסקר כפול היה מגיע לי לקטוף, הוא רוטן לעצמו, על גילום שתי
הדמויות - פיטר וסוון, שני עליזים בהירי שיער וכחולי עיניים,
גבוהי קומה ודוברים במיבטא זר, סקנדינאבי.

דיירי הרחוב בבלומיגטון, פרוור של אנשי המעמד-הבינוני-העליון
שעל-יד מיניאפוליס, הכירו היכרות שטחית את השניים, שעברו לגור
ביחד בבית הדו-מפלסי לפני כשנה. היו ימים שפיטר הציג את עצמו
כסוון, עוטה שפם ומשקפיים מזוייפים, מפטפט עם עקרת הבית שגרה
מעבר לכביש על מבצע ההנחות השבועי בסופרמרקט השכונתי.
בהזדמנויות חילופיות חזר והיה הוא-עצמו, מגשש בחשש-כביכול אם
אין לשכניו, חלילה, דיעות קדומות נגד זוגות-בני-אותו-מין.

פעמים מספר היה דוחק שטר של חמישים דולר בכף ידו של נווד
מזדמן, חובש לראשו של האיש כומתה ועוטה לצווארו צעיף צמר
וחבוקים יחדיו הם נכנסים בפתח הבית, לפני שהנווד מתבקש להיעלם
בחשיכה דרך הדלת האחורית. קל לתעתע בבריות בחורף הקר של
מינסוטה: ברדס על ראשך, מגיני אוזניים, צווארונו העבה של מעילך
זקוף להקיף את הסנטר - סוון או פיטר? מי חכם ויידע?

שלוש שנים לפני כן: אחרי שנאלץ לסגור סופית את המוסך הכושל
שבבעלותו, יש לו, לפיטר, פנאי למכביר. תדיר הוא פוקד את בית
הקולנוע, צופה בהצגות יומיות במחיר מוזל. יום אחד ניצת בו
רעיון: על המסך מתגלגל סיפורו של אסיר המתכנן להימלט מכילאו.
בעודו חופר, בסבלנות אינסופית, סנטימטרים אחדים בכל יום, מנהרה
שתובילו אל החופש - הוא בונה לעצמו, ברוב עמל, זהות בדויה, לבל
ייתפס בכף.

ואני - חושב פיטר - כלום אינני שבוי בין ארבעת קירות בית-כלאי
שלי? חובות-ספקים ניצבים מימיני, ריבית-פיגורים תופחת משמאלי,
נושים חסרי-רחמים מלפנים וחוקי-מס-מעוותים מאחור - ומניין יבוא
עזרי?

מיום שברא אלוהים את אדם הראשון, נדמה שאין בנמצא אתגר מרתק
יותר מיצירת יש מאין. פיטר מסתער אל היעד, דבק במשימה: הוא
פוקד מועדני חברים של בני שוודיה, המולדת-הישנה ובה-בעת מבלה
ימים ארוכים בסריקת קטעי עיתונות בספרייה, חוקר ובודק להעלות
בכף איש כדמותו שנעלם ואיננו. אחרי חודשים אחדים, חקירותיו
מתמקדות בסוון אולפסון, שנראה שהתייאש מהגשמת חלומותיו
בארצות-הברית והחליט להרחיק לאוסטרליה.

עכשיו פיטר טורח לבנות, נדבך אחר נדבך, את זהותו השאולה של
סוון: יש לפתוח במשימות הקלות - הדפסת כרטיסי ביקור, שאינה
כרוכה בשום שאלות מיותרות; תעודת חבר במועדון המכוניות, כרטיס
מנוי בספרייה העירונית, הצטרפות לחוג הרובאים. אחרי כן יבואו
רשיון הנהיגה - תחליף לזה שאבד, כביכול - וכרטיס הביטוח הלאומי
ומקץ חודשים ספורים, חופן כרטיסי אשראי. הבנק-למשכנתאות להוט
להחתים אותו על  חוזה רכישת בית; אחר-כך - עותק נוסף של
תעודת-ההתאזרחות כבר בהישג-יד ממש. מכאן קצרה הדרך
לדרכון-הכחול-המעוטר-בנשר: סוון אולפסון, אזרח ארה"ב, יליד
אופסלה שבשוודיה, 11 ביוני 1954, גובהו מטר-שמונים-ושבע... איש
נולד.

כפיגמליון המפסל את גלתיאה, יוצק פיטר את דמות אהובו. כנרקיס,
הלא את עצמו הוא עתיד לחבוק. כאותלו החונק את דסדמונה,
מלכתחילה מועד הוא לנתק את פתיל החיים של אהבת-חייו. אבל... לא
לפני שחברת מטרופוליטן תיעתר בהבנה, כמצופה בעידן זה של קידמה
נאורה, לשני בני הזוג ולו גם שני גברים, הרוכשים פוליסת ביטוח
חיים כפולה-הדדית.

לא כל שלבי התוכנית התממשו בצורה חלקה. הנסיון הראשון לגנוב
גוויה, למשל, הסתבך עד שפיטר כמעט מצא עצמו נאסר. פריצה
למכונית חונה והתנעתה, מבצע קל הוא למכונאי-רכב-לשעבר שכמותו;
אבל הבעלים הנגזל מיהר לדווח למשטרה והניידות היו מצויידות כבר
בו בלילה במספר הרישוי של המכונית הגנובה. וכך ארע שבדרכו לעבר
בית הקברות ננעלה עליו ניידת מהבהבת וזועקת ואחרי עשרים דקות
של מרדף, ליבו הולם כמטורף וזיעתו ניגרת, בחר בפנייה מוטעית
ומצא עצמו במבוי סתום על גדת הנהר. הקפיצה אל תוך מימיו
החשוכים, הקפואים-כמעט, של המיסיסיפי, היא שזימנה לו מפלט,
לאחר ייאוש, שהרי השוטרים ויתרו, כמצופה, על העונג המפוקפק
לבוא בעיקבותיו.

בניסיון הבא כבר החכים והצטייד בלוחית רישוי גנובה, שכן
בהיעדרה של זו מאחרים להבחין ואין אצים לדווח. גופת המת היתה,
ככלות הכל, מרכיב שאין-להתפשר-עליו במזימה: חייבת היתה להתגלות
בין אודיו העשנים של הבית הדו-מפלסי שעלה באש, מפוחמת עד
בלי-הכר. מחשבה רבה הושקעה במנגנון שתפקידו להצית את הבעירה
בשיהוי של שעה אחת, בלי להותיר סימנים שיעוררו חשד בעיני החוקר
מתחנת הכבאים. הדראמה, המבויימת בקפדנות, מגיעה לשיאה מעט
אחרי-כן באותו ערב: פיטר - הבמאי, המפיק והשחקן הראשי
ברוך-הכישרון, המגלם את סוון - מוזעק ממגרש הטניס לזהות את
חברו-לחיים, חושק כגבר את שיניו להבליע את היבבה - כן, זוהי
טבעת הכסף בה קידש את אהובו...

תם ונישלם, מהרהר פיטר - שמעתה ייקרא סוון - כשהוא גומע את
טיפות המשקה האחרונות. העתיד קורץ לו בשפע הזדמנויות שצופן
העושר הפתאומי שבורך בו. אך בה-בעת, מעין ריקנות משתלטת עליו.
בנפש מדוכדכת הוא מנסה לתרץ לעצמו: אך דבר טבעי הוא - כתחושת
החידלון של גיבור החוזר מן הקרב, של מגלה יבשות השב הביתה מן
המסע הארוך, כטייס חלל בהגיע העת לנחות ארצה. אבל אי-שם,
בירכתי רגשותיו, מתחיל להתעצב פן חדש לעונשו-של-החטא.

קשה לו כשאול חסרונו של בן-זוגו. נואש ונטול-תקווה הוא מתגעגע
לסוון.