הבית ניצב באמצע השדה, מהלך כעשר דקות מן הכביש. שום מבנה אחר
לא נשקף מאופק עד אופק. שם, בכביש, התנועה היתה דלילה בשעת
הבוקר המוקדמת. שמש חיוורת, הססנית, שלחה קרניים שטוחות,
חורשות באין מפריע את הנוף המישורי.

אנה עמדה, דוממת ורפת גוף, בפתח הדלת הקדמית, כציור דמות
במסגרת משקוף-מזוזות-ומפתן. נותרו עוד כארבעים וחמש דקות לפני
שתגיע העת להעיר את הבן והבת הנמים בקומה העליונה, להתחיל
בשיגרת הבוקר המתישה. כשעה מאוחר יותר תזרז אותם לרוץ אל
הכביש, לפגוש את האוטובוס הכתום.  

בינתיים היא מחכה לו, לרוי. כל בוקר, בשבועיים האחרונים, היא
מחכה. היגיון נפתל לחש לה שכמו שכלל לא הזהיר אותה שהוא עומד
לעזוב, מן הסתם גם לא יתן סימן לפני שישוב. בפתאומיות ישוב,
בסערה; בחיוך מבויש, בחיבוק מגשש; בהבטחות חדשות, מתסיסות.

זה יכול לקרות עכשיו, ממש עכשיו. המשאית המאיטה בעיקול הדרך
תסטה לשוליים, תעצור ותפלוט אותו מתוכה. הוא יכתיף את התרמיל
הסגול שנעלם יחד איתו, ינפנף לנהג בברכת תודה ולאות פרידה,
ייסוב על עומדו וישקיף אל הבית. כשיבחין בה, יחייך, יצעק כמה
מילים שיתערבלו ברוח. את שתי ידיו יניף, כמו אז, לפני שיתחיל
לרוץ לעברה.

לפני שבוע, ביום סגרירי, הגשם ניתך בחוץ; טקס ציפיית הבוקר
נערך בנסיבות אלו בישיבה על השרפרף במטבח, פניה צופות בחלון.
ניידת המשטרה פנתה בתמרון מגושם, חורש רע, מן הכביש הסלול אל
דרך העפר. אור כחול מהבהב פלש אל המטבח; נקישה בדלת. השוטר
הצעיר, חופת ניילון מרובבת טיפות גשם על כובעו, התעניין בנימוס
אם רוי מתקשר, אם יש לה מושג היכן הוא. לא, לא הוצאה פקודת
מעצר; הוא דרוש לחקירה בעניין שהשוטר הצעיר מנוע מלדון
בפרטיו.

פעמיים טילפנה אנה אל בית הוריו של רוי, מושכת בכתפיה, דנה
מראש לכשלון את המעשה הנואל. היו בקרים בהם אדם בן התשע התעורר
בעצמו וירד להצטרף אליה, כבר אמון לא להציק לה בשאלות שאין להן
מענה. מיום ליום רפו ידיה: תן סימן חיים, רוי; איך אוכל להמשיך
כך. כתלמידת-כתה-ראשונה שיננה לעצמה את הנוסחה הנואשת: שניים
פחות אחד הם אפס.

בשש וחצי בבוקר עיניה נפערות: כמו בהרצה חוזרת של פרק בסידרת
טלוויזיה, הניידת שבה ומופיעה. הרכב עוצר, עננת אבק קלה שוקעת,
הפעם הם שניים - השוטר הצעיר ורעו כסוף השיער. הפעם צעדיהם
שקולים, אינם נחפזים. היא ניתקת ממסגרת הדלת ומתקרבת לעומתם.
המבוגר מסיר את כובעו, מעביר יד בשערו, עדיין שותק, ולבבה
מחסיר פעימה.

"גברת מקליר", הוא פותח בטון הקודר שציפתה לו, "צר לנו להודיעך
שבעלך איננו עוד בין החיים. רואה את, בין כותלי הכלא התנקשו
בחייו. לראשונה - לפני שבוע, אלא שאז התחמק, ניצל. אבל אויביו
לא נחו ולא שקטו. שוב ארבו לו, והפעם - ידם של שומרי הכלא קצרה
מהושיע. אכן, ריב כנופיות הפשע דבר מאוס הוא; וחבל, ימים
ספורים לפני שהיה אמור לצאת לחופשי..."

אנה לא התאמצה יותר לחנוק את דמעותיה. בסערת רוחה התייפחה -
וחייכה: באחת הוסר האיום. רוי יוכל לשוב עכשיו - אויבו האימתני
שוכן עפר, וצילו אינו מאיים עוד. לאהובה ולה הוענקה במתנה
החירות לעשות כרצונם,  לשוב ולהתחבר מעתה-עד-עולם.

ואל צמד השוטרים מוליכי-הבשורה פנתה ואמרה: "הקפה זה-עתה רתח -
למזוג לכם?"