הוא הביט במסך הלבן עד שעיניו החלו לדמוע.
אני הולכת, היא אמרה.
כשהדלת נטרקה מאחוריו הוא החל להבחין בנקודות הקטנות שהרכיבו
את הלבן.
חלקן היו כחולות, חלקן סגולות ואחרות אפילו שחורות.
הוא התמתח, פיהק והחל לכתוב.
התאריך נראה שולי, לכן מחק אותו.
גם הכותרת הטרידה אותו, לכן מחק גם אותה, אות אחר אות.
אחר כך החל לכתוב.
בכתב פשוט, קטן ושחור.
מילים שחורות, קטנות ולא בולטות.
כשסיים הוא הביט בהן.
הן הביטו בו.
הייתה שתיקה.
הוא קם, התמתח בשנית והחל להדפיס.
כשגמר להדפיס נשף קלות על הדף, חייך וליטף את סנטרו, שהחל כבר
לצמח זיפים, בהרהור משועשע.
הוא החליק את הדף למעטפה, ליקק אותה קלות והצמידה בחוזקה.
לאחר מכן שלח אותה. החיוך שעל שפתיו החליף גוונים.
במקום אחר ישב איש שהחזיק במעטפה לבנה.
הוא החליק את ידיו לאורכה ומשש את תוויה.
לאחר מכן פתח אותה.
הדף הלבן, ששום אות לא העיבה עליו, רשרש קלות בידיו, והבהיק
באור השמש העולה.