זה מתחיל בערב גשום בבית, ישבנו אני והוא וניסינו לסגור
עניינים חשובים שניסינו חודשים לדבר עליהם, אבל בין השירות שלו
ללימודים שלי אין זמן לכלום.
ישבנו אחד מול השני, מסתכלים בעיניים ושותקים. שתיקה שווה זהב
אמא שלי תמיד אומרת, אבל לא כך כשהשתיקה היא של עצב או אי
נעימות.
בחוץ הרוח שורקת ודופקת על החלונות, כמנסה לפרוץ אותה בכוח,
והוא יושב ושותק.
המילים שהחלפנו עד כה הן "אין" ו-"זמן" שלרוב מרכיבות משפטים
כמו "אין חלב בבית" או "אין זמן להתכונן למבחן". משפטים כמו
"אין כוח לעשות כלום" או "למה אין יותר חופשות בשירות צבאי"
ואני יודעת וגם הוא שעוד מעט, מחר, הוא חוזר לבסיס, ויעבור
חודש או חודשיים אז שאראה אותו שוב, והישיבה והשקט הן ביזבוז
זמן יקר שנועד לאהבה. אבל מה לעשות שהמילים עולות לי שוב בראש
ומתערבלות להן - "אין" ו-"זמן" שיכולות להרכיב המון משפטים
ארוכים וקצרים, מסובכים ופשוטים. אבל השתיקה לאחר המילים
ששוחררו לאוויר, לפני זמן מה, ושאותן אי אפשר להחזיר, והמשפט
ששנינו אמרנו יחד, שהשאיר אחריו ריק גדול שישאר לעולם שבו
השתמשנו בשלוש מילים בלבד, ושהוא פשוט ולא מסובך, קצר ולא
ארוך, שבו נכללו המילים "אין" ו"זמן" ועוד מילה עם המון
משמעות, שיצרו יחד "אין זמן לאהבה".