היא אף פעם לא יכלה להביט לבושה בעיניים, היא עצרה, רחצה את
ידייה במיי המעיין החם וחשבה. לחשוב זה היה החלק הכי קשה אצלה
ולאט לאט חזירי בר מדושנים החלו להקיף את האחו, אפם הריח ריח
בשר טרי, היא החלה לברוח, כשהגיעה לגבעות, חזירי הבר כבר שתו
תה חריף מספלי חרסינה עדינים, היא סירבה להצטרף אליהם.
כשהמשיכה לשוטט, היא נזכרה באותו אחד ממש שאף פעם לא רצתה
לזכור, תמונת הרחוב האפור עלתה במעלה גרונה, היא הוציאה הכל.
בין חלקיקי התמונה היה ניתן לראות גם חלקיקים של בנג'ו, הבנג'ו
הזקן התיישב, הרכיב את עצמו מחדש והחל לשאול שאלות, לחזירי הבר
לא הייתה תשובה.
לאחר שהתייעצה עוד קצת עם חזירי הבר היא פתאום נזכרה, נזכרה
באותה מזוודה שלקחה איתה למטוס, היא לא נהנתה בבית האבות
והטיסה לא הייתה מוצלחת, אך המזוודה עדיין הייתה מלאה באבק.
בדרכה לאוקיינוס היא שוחחה עם איש זקן, לפני שמת הוא הוריש לה
כפית כסופה ונוצצת, מרוב שהייתה נוצצת היא יכלה לשכפל את עצמה
לאלפי פפיונים אדומים בוהקים.
היא השליכה את הפריט והמשיכה בחיפושה אחר בן אלמוות שיקח ממנה
את המזוודה.
כשהגיעה לעיר, העיר נעלמה, במקומה היה מונח על אבן אפורה אולר
קטן בו היא תשתמש כדי לחתוך את עקביה.
כשכבר לא היו לה ידיים היא החלה לזחול, הגחון שלה שרף, היא
חפשה טרף קל שיצא מן מעורתו בחיפוש המתמיד אחר האחר, לבסוף,
חולד קטן יצא, הוא נעל את הבית ושם את המגבעת לראשו, הוא ליטף
את כלבו רוג'ר ויצא לדרך. היא ראתה אותו, חושייה החדים הבחינו
בו מייד, עינייה התמקדו בנקודה הרכה והפרוותית בה ינעצו
הטפרים, היא החלה לברוח, היא ידעה שהסכנה עורבת לה מלמעלה,
הנשר לא יעזוב אותה. היא החלה לרוץ והמגבעת שהייתה לראשה נפלה.
היא החלה להתעייף ולא חשבה פעמיים, היא צנחה לרצפה, מותשת,
הנשר עשה את שלו.
כאשר התעוררה היא חשה מעין בחילה, מטפחות צבעוניות החלו להשלף
מפיה, אחת אחרי השניה, הן פשוט לא הפסיקו לצאת.
המנהל שישב לצידה בכסא פלסטיק מתפורר השחיל מילה או שתיים,
כשהתרכזה ממש טוב היא גם יכלה לשמוע אותו ממלמל מתחת לשפמו
ההגון מלמול שלישי ולא מובן. אך לפתע, לפתע היא הבינה מה הוא
ניסה להגיד לה כל הזמן, היא נשבעה שלעולם לא תחזור לכאן שוב,
יש לה מקום משלה, יש לה בית, ובבית חיכה לה רוג'ר.