(שיר אהבה לאהובתי, ליאת קדוש)

כשתלכי ויהיה לי שוב עצוב,
אני אדליק נר אחד בודד.
נר, מהנרות שלא יכולים להאיר בלעדייך.
אני אחזיק את התמונה בה את מחייכת לי
ואבכה כאן עד שתחזרי.
כשאני אביט מעל אני לא אראה את הכוכבים,
הניצוץ בהם כבא כשיצאת מן החדר.
את כמו שרשרת פנסים,
את באה ונענדת עליי ומאירה אותי למרחקים.
כשתלכי ויהיה לי שוב קר,
אני אעלה למיטה ואתכסה בשמיכה השחורה
עם המלאך שלא יכול לעוף יותר.
אני אסגור את עיניי ואחלום את החלום
שרק מי שעצוב יכול לחלום.
כשאני אקום בבוקר ואציץ בחלון, הכל יהיה שקט...
לא יהיו ציפורים ולא יהיו צבעים.
הכל מת כאן בלעדייך.
אני אתלבש יפה ואשים קצת בושם ואחכה לשעה שתבואי בה.
וכשתגיעי את תחזירי לעולם שלי את החיים.
תחזירי את הכוכבים לשמיים
ותעזרי למלאך שבתוכי לעוף אליהם.
תחממי אותי שוב במקום השמיכה השחורה
ותאירי לי שוב את החדר.
וכששוב תלכי ויחזור אליי העצב
אני כבר לא אוכל להדליק עוד נר...
אני פשוט...