אוי, הוא צילצל להגיד שיגיע.
לא אמר שעה, אבל הבטיח.

אני מסיימת את השיחה, ממהרת להניח את הטלפון במקומו.
מחפשת בכל הבית משהו שיעצור, שלא ילכלך כשהוא בא, שלא ישאיר
סימן, שאף-אחד לא ידע, לא נעים.

מוצאת משהו עטוף בעטיפה כחולה, נו טוב - נסתדר.

נכנסת לשירותים, בידיעה שהוא מחכה לי כבר שם.
מורידה את מכנסיי, את תחתוני.
והנה, הוא פה.
אני פותחת את העטיפה הכחולה, מרגישה שהוא כבר מוכן, אני ממהרת,
שלא ילכלך.
לובשת בחזרה את מכנסיי, ויוצאת מחדר השירותים.
נשכבת על הספה, ומחכה.

נו מחזור יקר, תבוא כבר!