New Stage - Go To Main Page

אילן שמיד
/
לפני הקפיצה

הם עלו שניהם יחד על העגורן, יחד... המילה עצמה לא ממש התאימה
למאורה, הם לא היו יחד. ובכל זאת עכשיו כבר לא הייתה דרך חזרה.
המעלית הקטנה החלה לזוז מעלה מתרחקת מעט מהקרקע ואז עוד ועוד.
במוחו הוא חזר עוד פעם לנקודה שבה קנה את הכרטיס מביט עמוק אל
תוך עצמו ומפחד.
"שני כרטיסים בבקשה."
המוכרת החייכנית חייכה אליו.
"איך אתה רוצה לשלם על זה אדוני? "
מרוב התרגשות הוא שכח את הפרט הקטן הזה. ואז בתנועה מבוישת כמו
ילד שנתפס בגנבה הוא מוציא את כרטיס האשראי, לוקח נשימה פנימה
ומגיש אותו למוכרת והיא עדיין מחייכת.
גם היא מחייכת כשהיא מביטה למטה רואה כמוהו את הקרקע מתרחקת
מתחתיהם.
הוא כל כך אהב אותה ולא היה לא את האומץ להגיד והריי בשביל זה
בכלל עלה הנה כדי להעיז, אבל בתוכו עדיין אינו יכול. כל הדרך
הנה בשבילה הייתה במאוזן ועכשיו הם נעים מעלה, אם רק היה יכול
לחבק אותה.
היה לה גוף קטן בדיוק כמו שהוא אהב, כל כך קטנה ופגיעה,
שברירית אפילו היה אומר, הוא כל כך היה רוצה לחבק אותה ולהבטיח
שהכול יהיה בסדר ושהוא ידאג לה ובכלל כל מה שהיא צריכה. במקום
זאת הוא עמד לידה קפו במקומו כאילו נטוע בשורשים של מאות שנים
והרי הם רק עלו על הפלטפורמה הזאת  לפני מספר שניות וכבר הוא
כבר תקוע.
הייתי רוצה...  בולע את סוף המשפט, הוא יודע מה הוא רוצה אפילו
אם אינו מוכן להודות בזה
הוא לא באמת התכוון להגיד שום דבר וגם לא שהיא תגיב. והיא
כאילו שום דבר לא קרה, כאילו האוויר לא היה שם או כאילו היה רק
אוויר, ובשבילו כמו קיר זכוכית.
היא מסיטה את ראשה אליו ואז חזרה לקרקע למבט אחרון, כמה שהוא
אהב אותה. חזרה אליו.
אמרת משהו ? היא חייכה כשהיא דיברה, לא כמו החיוך של המוכרת,
היה לה חיוך אמיתי, והעיניים שלה הן כאילו זהרו כשהיא דברה, או
שרק הוא חשב ככה, הוא חשב שלא רק הוא חשב ככה, היא הייתה
מיוחדת.
לא אני רק ... הוא פחד, הוא פחד, הוא היה אמור להיות החזק, שום
דבר רע לא הולך לקרות אנשים רבים כבר חוו את זה לפניהם. הוא
אמור להיות חזק בשבילה, כדי להגן עליה.
פעם נוספת מצא את עצמו בלתי ראוי לה, והיא כל כך אמיצה חוזרת
להביט מטה אל הקרקע. הוא רצה גם להביט אבל מצא את עצמו שוב
תקוע, מבט חפוז לקרקע במרחק 50 מטרים מטה, אנשים קטנים מכוניות
קטנות. לא היה שם דבר שיהיה שווה את להביט בו. הוא שוב פעם
עושה את זה, מביט בה, אבל לא לזאת הכוונה, הוא שוב פעם לא חווה
את ההווה כי אין לו אומץ, זאת הזדמנות חד פעמית להביט מטה
מגובה רב, 70 מטרים לפי השלט בדיוק עברו, מי התקין שם שלט
בכלל. ואילו הוא אינו יכול ליהנות, לא יכול להתחבר, רק יכול
להביט בה, אילו רק היה יכול לקבל אותה.
"אתה לא מתרגש ?" היא שאלה
"אם רק הייתי יכול להיות יותר ..." הוא אמר מתחמק, ואז מבין את
האמת הקטנה שאמר.
"אתה בכלל לא נראה כאילו אתה מתרגש, אתה נראה בדיוק כמו שאתה
נראה תמיד, כאילו שום דבר לא היה מזיז לך."
"אני רועד מרוב התרגשות, תראי את הידיים שלי. "
"כן אתה צודק."
"ואיך את מרגישה?", שאל כדי שהמילה שלה לא תהייה האחרונה, כדי
שלא יבנה שום קיר של שתיקה בניהם.
"קצת כמו ילדה קטנה, לפני שפותחים את המתנות של יום ההולדת. "
הוא צחק, צחוק אמיתי, הרי כל מה שהיה רוצה היה שהיא תהייה ילדה
קטנה, ילדה קטנה שלו.
הפלטפורמה הגיעה לקצה העלייה 95 מטרים מעלה באוויר, עכשיו כבר
לא הייתה דרך חזרה.
המתפעל שהיה למעלה עזר להם לרדת מהפלטפורמה ולעלות למשטח
הקפיצה.
"שלום, אני עמיר, ואני אהיה מדריך הקפיצה שלכם להערב, מישהו
מכם כבר עשה בנג'י בעבר?"
לא היא ענתה, מקדימה אותו רק במעט, והוא כאילו ידע את זה מראש,
כבר הספיק לענות בעצמו ולעצור את עצמו באמצע.
"לא אף פעם לא עשיתי בנג'י קודם."
"מצוין, אז אין שום דבר נוסף שאני יכול להגיד לכם אתם מוכנים
ככל שאי פעם תהיו."
אני והיא הבטנו אחד בעיני השני בפליאה. העיניים שלה.
המדריך התכופף וחיבר לשנינו את החבלים.
אתם הולכים לכיוון הזה, הוא הצביעה בידו לעבר מסלול קצר מידי
שהיה מאחוריו.
שנינו התחלנו ללכת, מדדים קצת בגלל החבל שהיה קשור לכל אחד
מאיתנו בין הרגליים.
מבט אחד למטה ומבט אחד חזרה בה, הוא כל כך אהב אותה. בקצה
בפלטפורמה אל מול נפילה אין סופית, זה כמו לשבת על מעיין
אנרגיה, קבלים של אנדרנלין מתפוצצים אחד אחרי השני במוחו.
הוא חייב לקפוץ... הרי לא בה את כל הדרך הנה כדי להסתובב
ולחזור. "אין דרך חזרה"
"אין דרך חזרה" היא ענתה, והוא בכלל לא התכוון להגיד.
הוא חייב, אז הוא פעל, כמו חתול שהגיע לקיר כשהוא בורח מהכלב.
סובב אותה אליו ונישק אותה על השפתיים ואז אפילו בלי לחקות
לתגובה, אם הסכימה או לא הוא קפץ.
הקפיצה הזאת היא שום דבר לעומת מה שיהיה צריך להתמודד איתו
כשיחזור.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 17/11/03 14:35
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אילן שמיד

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה