אני יושבת בתחנת המשטרה, משעינה את הראש על הקיר ומנסה לעצום
את העיניים. הקצין נכנס לחדר ומתיישב לידי: "אז מה, לקחת פעם
טריפים? אקסטות?" אני מסתכלת עליו בעיניים כהות: "מה אתה רוצה
ממני?" -"מה לקחת?" -"סתם ג'וינט, בקושי שאחטה". "אף פעם לא
לקחת איזה כדור או משהו?" -"פעם, מזמן, חצי כדור" -"איפה?
ממי?" אני מסתכלת עליו במבט רציני: "מזמן! חצי כדור שלא עשה לי
כלום!" וחושבת לעצמי שאם הוא חושב שמצא לעצמו איזו חפרפרת הוא
ממש טועה. -"זה משפיע. גם שנה אחרי זה יכול להשפיע עליך".
אני קולטת מזווית העיניים שני ערבים שמסתכלים עליי במבטים
מעיקים, הקצין כנראה קולט אותם ואומר להם משהו בערבית, הם
מתיישבים על ספסל צדדי. בתוכי אני מודה לו על שהפסיק את ההצקה.
הוא מסתכל עליי: "בואי!" ומכניס אותי לחדרון קטן, אני קולטת את
מוטי נכנס לחדרון הצמוד.
"אז מה יש לנו כאן?" אני לא עונה, השוטר מהמעצר בא עם תחבושת
קטנה על היד: "אשכרה נשכה אותי, שרטה אותי, אתה לא יודע איזה
כוח היא הפעילה עליי פתאום, אתה רואה אותה ככה עכשיו היא
רגועה, נראית לא מזיקה, אה?!" ומסתכל מעליי, אני מתעלמת, מנסה
להקשיב למה שקורה בחדר ליד. הקצין פונה אליו: "עוד מעט מירי
תיכנס שנקבל אבחון, אני לא רוצה לקחת פה סיכונים מיותרים, היא
באמת נראית לי בחורה טובה שהשתחרר לה איזה בורג".
טוב, אם הם מדברים עליי בגוף שלישי אז איני חשה צורך להגיב.
השוטר עצבני: "חשבתי לתת לה התנגדות למעצר אבל עכשיו זה כבר
תקיפת שוטר בעת מילוי תפקידו!".
אחרי דקה מירי כנראה נכנסת ונעמדת מעבר לשולחן, ליד הקצין:
"שלום, מה שמך?" -"שרית" אני לא קולטת מי זו ומה תפקידה בכוח.
השוטר יוצא מהחדר אחרי שחוזר על תיאור ה"תקיפה". השוטרת, שלא
נראית כמו שוטרת רגילה, ממשיכה לשאול: "מה את עושה?", "היכן את
גרה?", לאט אני מבינה לאן היא חותרת ואת חשיבות אבחנתה, אני
מנסה להישמע הכי נורמלית ופיכחת שאני יכולה בהתאם וביחס
לנסיבות: "תביני, אני באמת בחורה טובה שהשתחרר לה בורג" מנסה
לאסוף את יוסי הקצין לצדי, "קשה לי להסביר, אבל אני מאוהבת
נואשות בבחור הזה שיושב בחדר השני, מוטי" אני בולעת את הרוק
"הוא הזמין אותי אליו היום והכל הסתבך, אין לי מושג איך
ולמה..."
-"את מבינה שהוא לא רוצה שתהיי בבית שלו?" -"כן, אני יודעת את
זה אבל אני לא מקבלת את זה ובטח לא מבינה, כלום".
היא בוחנת אותי דרך משקפיה: "למי את רוצה שנתקשר?" יוסי הקצין
ממשיך אחריה: "מישהו יצטרך לשלם ערבות כדי שתוכלי לצאת מכאן".
"טוב, תתקשרו לאמא שלי", אני עונה בהיסוס קל, בכל זאת כבר 3
לפנות בוקר. היא מחייגת אליה את המספר שאני אומרת מהר, לפני
שאתחרט ומסבירה לה בשקט שהבת שלה עצורה בתחנה ביפו ואת כל מה
שהיא צריכה לעשות כדי להוציא אותי.
אני מנסה להירגע, לנשום עמוק ולהבין מה הולך מסביבי.
כשהיא מניחה את השפופרת היא פונה ליוסי הקצין: "תשמע, אמא שלה
נראה לי קיבלה את זה קצת קשה, אני מבינה שאין לה שום עבר פלילי
או משהו כזה, בוא נחכה שהאמא תגיע ואם יש איזו בעיה תשלח לי
ביפר, מקסימום נקרא לאמבולנס ישר לאבארבאנל." אני לא מאמינה
שאני שומעת את המילה האחרונה מרימה את ראשי אליהם ואומרת בטון
הכי בטוח שלי: "סליחה, מילא משטרה שאני גם לא מבינה איך הגעתי
לכאן, אבל אבארבאנל? עד כאן, אני מאוד מצטערת, אין לי מה לחפש
שם, מעולם לא הייתי בתחנת משטרה ובטח לא במחלקה
פסיכיאטרית..."
היא קוטעת אותי: "לא היית אף פעם בטיפול פסיכיאטרי?" אני שוב
מישירה אליה מבט רציני, מבינה שזה רגע האמת, התהום הזו לא תיקח
אותי עמוק מזה: "לא, מעולם לא!" -"טוב נראה לי שהיא בסדר, אז
אל תזמין אמבולנס, אבל תהיה איתי בקשר - אתה יכול להרים לי
ביפר בכל שעה", ויוצאת מהחדר.
אני נשארת יושבת עם יוסי שמסתכל עליי במבט לא ברור, מרגישה כל
כך חסרת אונים מול כל המבטים מסביב. הוא נאנח: "שרית, את נראית
לי בחורה על הכיפאק, איך בכלל הגעת לכאן?!" אני מחייכת אליו
רבע חיוך. "את לא נראית מהטיפוסים שמסתובבים פה" ומצביע לכיוון
חדר המבוא. "כן, באמת אין לי מה לעשות פה בכלל. אני ממש מצטערת
על כל מה שקרה, הלוואי ויכולתי להבין מה הולך כאן ולהפסיק את
זה בזמן. לא התכוונתי להכאיב לשוטר הזה אבל חופשי הוא דחף אותי
והחזיק אותי כל כך חזק, כואב לי עדיין - פה בזרועות"  אני
מחזיקה בבית השחי.
"אני מבין שהיתה כאן התנגדות למעצר, שלא רצית בכלל לצאת מהבית
שלו, מה חיפשת שם בכלל?" -"אני לא יודעת, אהבה אולי?" הוא
מסתכל עליי במבט ספק משועשע ספק מבין: "לפחות נרגעת ממקודם,
שצעקת כל כך".
"אין לי כוח, אני חייבת לישון." אני משעינה את ראשי על ידי.
שוטר חדש ולא מוכר נכנס עם כל מיני טפסים: "טוב, המתלונן מילא
טופס תלונה ועכשיו הוא רושם הצהרה, צריך לקחת ממנה טביעת
אצבעות, אתה רוצה שאני אתחקר אותה?" יוסי מניד בראשו: "רק תגיד
לאלי שיביא לי את הפ"א שלו, אני כבר אמלא תשאול שלה", אני
מסתכלת על השולחן המתמלא בטפסים.
לאחר שהשוטר השני יוצא, נכנס אלי, השוטר "המותקף", אוחז בשתי
דפים כתובים צפוף. יוסי מסתכל עליהם: "וואו, כל כך מהר מילאת
את הת"ש", אני מסתכלת במבט שואל -"תקיפת שוטר, זו התלונה של
השוטר מלבד התלונה של הבחור על הסגת גבול, זו הבעיה - מילא
הסגת גבול, תקיפת שוטר זה עניין רציני כבר".
אני בולעת את הרוק ומסתכלת על היד שלו שעדיין מוכתמת בדם, אני
באמת בשוק מכל מה שקורה שם אבל עוד כועסת וכואבת את מה שהשוטר
עשה לי: "אתה לא יודע איזה כוח הוא הפעיל עלי, תאמין לי, אני
לא מרביצה סתם, כשמכאיבים לי - אני מחזירה". אלי השוטר מתחיל
לצעוק משהו, יוסי הקצין עוצר אותו, "עזוב, מילאת את הפ"א?"
-"עוד מעט, אורלי ממלאת את כל הניירת, אני לא יכול לכתוב!"
ומרים את היד שכבר מזמן לא מדממת.
יוסי מסמן לו לצאת: "אני רוצה לקחת ממנה הצהרה". אני עונה לו
על כל השאלות באותו משפט בערך שחוזר על עצמו:
"למה לא יצאת מדירתו?" -"כי אני אוהבת אותו". "מדוע סירבת גם
כשהשוטרים הגיעו וביקשו ממך לצאת?" -"בגלל שאני אוהבת אותו".
"מוטי טוען שהוא לא רוצה להיות איתך בקשר, מה את אומרת על כך?"
-"אני לא מקבלת את זה".
"מדוע השתוללת ונשכת את השוטר?" -"בגלל שאני רוצה את מוטי
והשוטר פעל כמו שמוטי ביקש ממנו".
"האם נכון שהשוטרים בקשו ממך מספר פעמים לצאת מהדירה, וסירבת?"
- "כן, זה נכון כי רציתי להישאר עם מוטי".  
"ידוע לך שאדם לא מעוניין להיות איתך בקשר ולא רוצה שתשהי
בדירתו וכאשר את מסרבת את מבצעת עבירה?" - "כן אני יודעת אבל
אני רוצה את מוטי".
"כמה זמן את מכירה את מוטי ומהיכן?" - "ראיתי אותו לפני תשעה
חודשים בעבודה וזו אהבה ממבט ראשון והיום זו פעם ראשונה שאנחנו
נפגשים לבד בעקבות מכתב ששלחתי לו".
אני חותמת בתחתית שני העמודים על הודאתי שהוקראה בפני ואושרה
כנכונה על ידי, אני דורשת שמוטי יבוא ויגיד לי בפנים שהוא לא
רוצה שום קשר איתי. יוסי הקצין צועק לכיוון הדלת, "תביא אותו
לכאן"   אני שומעת את הכסא זז בחדר הסמוך ומסתכלת על הדלת
מאחורי באיזו כמיהה מבולבלת, יוסי מתרצה: " לא, אל תביא אותו
לכאן! שידבר מהחלון!" - אני מגלה אשנב קטן המחבר בין שני
החדרים. הפרצוף של מוטי מופיע שם - הוא מסתכל עלי במבט עמום
ואומר בקול ברור: "שרית, אני לא רוצה שום קשר איתך, אל תתקשרי
אלי יותר, אני לא רוצה שתבואי אלי הביתה או שתדברי איתי, כלום!
רק בעבודה שלום, שלום ולא יותר מזה". אני לא קולטת, כאילו
מתעלמת, נתלית במשפט האחרון.
יוסי מסתכל עלי אחרי שמוטי נעלם, מהאשנב הקטן והמעצבן. "את
רואה?!, הוא לא מעוניין! חמודה, הבנאדם ירק לך בפרצוף, תשכחי
ממנו, מה יש לבחורה נחמדה כמוך עם אחד כזה שלא רוצה, תעזבי
אותו מותק, אני בטוח שיש עוד מאה אחרים שהיו שמחים להיות
איתך..."
כן, בטח, אני חושבת לעצמי, הוא לא מבין כלום, אני אמות בלעדיו,
הוא ימות בלעדי, איך אני יכולה לוותר עליו - איך אפשר לוותר על
ההרגשה הכי טובה בעולם, הצינור הזה שהוא שלח בקיר הבטון הענקי
ששמתי בינינו כשראיתי אותו בפעם הראשונה, לא להתקרב אליו!
אסור!