אני עומד בתחנת הרכבת, מחכה שהרכבת תגיע, ואני אוכל לעלות
עליה; היא תיקח אותי חזרה הביתה.
בינתיים עוברת רכבת אחת, כנראה ישירה, אני והשאר לא מעניינים
אותה, היא ממשיכה לדהור, נותנת מן צליל כזה של "וווווושט"
כשהיא עוברת במהירות הבזק הזו, וכל הרוח עפה ישר לתוך הפנים.
אבל תיכף מגיעה הרכבת שלנו.
הנה היא הגיעה.
הרכבת החדשה, באדום מבריק, איזו יפה שהיא. דו-קומתית. בפעם
שעברה ישבתי למעלה, מעניין אם גם הפעם יהיה מקום. לפעמים כל כך
צפוף ברכבת, שזה מרגיש כאילו חצי מזאיר נכנס איתך לקרון. אבל
למי זה משנה בכלל? שיא הכיף הוא הנסיעה עצמה. ובייחוד ברכבת
החדשה.
הרכבת עצרה, ואני כבר כמו מגנט על הדלת, מחכה שהיא תיפתח.
ואז, כל האנשים האלה שרוצים לצאת. מה יש להם? כל הכיף ברכבת!
מה אכפת לי, שילכו; הכי כיף ברכבת עצמה, ואם הם לא מבינים את
זה רק אומר שלי ולכל מי שעולה יש יותר מקום, אולי אפילו לשים
את התיק על המושב ליד, לשבת ליד החלון ולהתבונן בנוף, שעובר כל
כך מהר. מהר עד כדי כך, שזה נראה כאילו הקפיאו את העולם עד
התחנה הבאה.

מיד לקומה העליונה.
הרכבת דחוסה כמו דיר, למרות שיצאו כל כך הרבה אנשים. אפילו
שצפוף, מאוד שקט. הרעש היחידי שנשמע הוא צלצול של איזה טלפון
סלולארי - איש עסקים שיושב בקצה הקרון. דווקא עכשיו הוא החליט
שהוא צריך לתבוע מישהו. שב, תהנה מהנסיעה! לא. עכשיו לתבוע. נו
טוב, כל אחד וההנאות שלו. אני מצדי, רק מחייך, תר אחרי מושב
פנוי.
הנה! ישר מצד ימין, אחד מתוך ארבעה פנוי. המושב שלידי תפוס -
אי אפשר לשבת ליד החלון. לא נורא, אני מחייך.
האיש הנחמד לידי רואה אותי כשאני בא, ומוריד את התיק אל בין
ברכיו. נחמד מצידו. אני מתיישב, ועושה כמוהו: תיק הגב בין
הרגליים, כדי לא להפריע לו. דבר כל כך חכם, הרכבת - בדיוק
לכולם יש מקום. גאונות לשמה.
אני מתיישב, וסוקר את האנשים מסביבי, בהתחלה במבט מהיר, ולאחר
מכן בצורה יותר מעמיקה.
האיש הנחמד שלידי, כנראה איזה סטודנט, בטח תואר שני - אני מהמר
על משהו כמו משפטים. יש לו תיק שאומר את זה. מולי מישהו עם
עניבה. בכיס של המקטורן תחוב לו עט בעל מכסה ארגמני. בטח גם
הוא משפטן. לידו, בצד של החלון יושב אדם עם תלתלים. אני מסתכל
עליו, וממש יכול לראות איך שהראש שלו עובד, כאילו שאפשר לשמוע
את כל גלגלי השיניים חורקים. הוא פורש על השולחן מחברות
צבעוניות, אחת מהן היא כנראה יומן. בתוכו כתובים דברים, אבל
אני לא מצליח לקרוא. איזה כתב עגול יש לו, אליפטי כזה, מאוד
מעניין. בחיים לא ראיתי כתב כזה. מעניין במה הוא עובד, האיש עם
התלתלים הגדולים האלה, לבנים לבנים.
בתא לידנו יושבת אישה עם הבת שלה. הילדה הקטנה, בטח בת ארבע או
חמש, משחקת במן דובי כזה עם מטרייה, מקל ומגבעת. אולי זה הדובי
מהשיר ההוא. במבט של האמא רואים שהיא משגיחה עליה; ממש שומעים
מתוכו שהיא אוהבת אותה מאוד. נראה לי שהאיש שישב מולן נרדם. כל
כך מצחיק לראות איך הראש שלו צונח לאט לאט על הכתף של החייל
שלידו. בכל הפרסומות זה בדיוק ההיפך - החייל נרדם על היושב
לידו. נראה לי שזה מביך קצת את החייל, אבל בטח לא איכפת לו,
הרי זה חבר שלו. ברכבת כולם חברים של כולם. שכנים כאלה. תיכף
יבוא בעל הבית לבדוק את שטר הערבות, גם כן הכרטיסן הזה. מפריע
לשלוות הנפש של הנסיעה.

אבל המתולתל ההוא, שוב. במה הוא עובד? עכשיו גם אליו התקשרו
לטלפון הסלולארי. "הלוואאאוווו", איזו דרך להתחיל שיחה. מילה
כזאת קצרה נמשכת אצלו כל כך הרבה זמן. אבל מיהו? מה הוא עושה
עם כל המחברות האלו? רק אל הראש שלו אני לא מצליח להכנס.

בינתיים, כבר עברנו שתי תחנות בדרך. אנשים עלו, אנשים ירדו:
נפרדתי ללא מילים מחברים, וחדשים עלו. שני ההם, שם בצד, הם בטח
סבא וסבתא של מישהו. הם גרים רחוק, ולכבוד יום ההולדת של נכדם
היקר הם נסעו לברכו. כמה נחמד. אם הייתי סופר הייתי קורא לזה
"מלבב".
עכשיו המתולתל סיים את השיחה, והניח את הטלפון על השולחן
לפניו. אני לא מצליח להבין מיהו. עורך דין? שחקן תיאטרון?
קריין רדיו? פקיד? הוא יכול להיות כל כך הרבה דברים.

"הרכבת מתקרבת כרגע לתחנה; נא לא לשכוח חפצים וציוד אישי..."
הקריין האוטומטי. מה הוא רוצה? אסור לי ליהנות קצת? רק עליתי
על הרכבת! ואותו מתולתל, שנראה לי בטח בן חמישים - אולי שנה או
שתיים יותר -  אני עוד לא הכרתי אותו מספיק טוב!!! אבל כאן
התחנה שלי. עכשיו צריך למצוא מונית הביתה.

הוא סופר. בטוח. אבל הוא ממשיך עם הרכבת; הוא בטח מהצפון.

כל כך מוקדם בבוקר. אני עולה על הרכבת, אבל בכל זאת לא מתעורר
לגמרי. אבל אני יושב ליד החלון, לא כמו בשבוע שעבר, זה בטוח.
לידי יושבת חיילת. את התג שלה אני לא מכיר, אבל הוא צבעוני
כזה, יפה. והרכבת נוסעת דרומה.

בינתיים הרבה אנשים עוד מסתובבים בקרון ומחפשים את מקומם בו.
חלק קמו עכשיו כדי לעמוד ליד הדלת כאשר היא תפתח ותאסוף אליה
את כל הדיירים החדשים. באופן זמני כמובן. ואז הם יוכלו לרדת.
איזו מהירות!

הרכבת נוסעת דרומה. הנה, עוד רגע עוצרים בתחנה הבאה, נראה מי
יעלה. אפשר להסתכל מהחלון על הדרך, לפחות עד שמגיעים.

הרכבת מאיטה, לאט יותר, יותר, עוד יותר לאט... עצרה. המוני אדם
נוהרים פנימה דרך הדלת. אני רואה אותם מהחלון כשהם נכנסים
דוחפים ושורטים כדי להספיק לעלות. ואחר כך אני רואה אותם
שלווים, נינוחים, כשהם בתוך הרכבת. אני מבין כל אחד מהם; שכן,
ברכבת הכי כיף.

היי, הנה ההוא משבוע שעבר, עם התלתלים! לאיזו רכבת הוא מחכה?

הוא הסתפר.