[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







לילי דארקיין
/
דמעות על החלון

והוא אומר שהוא אוהב אותך, ושזה לא שאת לא מספיקה לו או משהו
כזה, הוא פשוט בן-אדם שקשה לו להתחייב.
והלוואי והיית מקבלת שקל על כל פעם ששמעת את המשפט הזה (היו לך
לפחות אלף שקלים),
את מנסה להבין מה לא בסדר איתך, מה דפוק בך, למה זה קורה לך
תמיד, ולמה את מרשה שזה יקרה לך פעם אחרי פעם.
את חוזרת מהעבודה ב- 3 אחר הצהריים, את יודעת שהוא לא יהיה שם,
אבל את עדיין מקיימת איתו את אותה השיחה כל יום.
שואלת אותו אם הוא רעב, איך היה לו בעבודה, אם הוא התקשר לאמא
שלו היום, ואם הוא שמע שאיריס ודויד התגרשו וזה היה בגלל שדויד
בגד בה, הבן זונה בת 30 אולי אבל גוף כמו של איריס לא ימצאו
בארץ .
והוא לא יענה לך, כי הוא לא שם ואת לא יודעת איפה הוא בדיוק,
אבל את יודעת טוב מאוד מה הוא עושה.
את פותחת את הטלוויזיה ורואה איזה סרט שחור-לבן שהוא היה משתגע
אם הוא היה צריך לצפות בסרט (הוא לא סובל סרטים שחור-לבן, זה
לא שהוא לא אוהב קלאסות, הוא פשוט בן-אדם שצריך צבע בחיים,
לפחות ככה הוא טוען), ובמקום שהוא יהיה לידך ויסביר לך את זה,
הוא לא איתך, מתחיל לרדת גשם ואת סוגרת את החלון...
יורדות טיפות קטנות כאלו שגולשות עד לסופה של הזכוכית,
אבל לא רק על הזכוכית, גם על לחייך הוורודות והמתוקות שטעמם
כרגע מלוח בטח.
את בוכה בשקט, ואת יודעת כמה הוא אוהב לראות אותך בוכה,
"זה סימן לזה שאת באמת אוהבת אותי" הוא אומר ואת אומרת לעצמך
בלב אז מה זה אומר עלייך אתה למשל בחיים לא בכית בגללי אבל את
לא תעיזי להגיד לו את זה, הוא יכול לקום ולעזוב וזה אחד הדברים
האחרונים שתרצי שיקרו, את מתרצת את זה בכך שאפילו שהכלב שלו מת
בכיתה א', הוא לא בכה ושהוא פשוט בן אדם חזק שמסתיר את
רגשותיו.
כן תגידי את זה לעצמך, לאט לאט זה כבר לא עובד עלייך, כמה זמן
בן-אדם יכול להשלות את עצמו?
הטלפון מצלצל ואת יודעת שזה הוא, את רצה לעבר הטלפון והוא שואל
איך עבר עלייך היום, הוא עושה את זה מדי פעם, ואת אומרת שהיה
לא רע עד עכשיו (שקרנית ארורה!) ושואלת מתי הוא יחזור, הוא
אומר שיותר מאוחר והוא לא אוהב להגיד זמן מדוייק כי הוא אף פעם
לא חוזר מתי שהוא אומר, אבל זה מספיק לך, יותר מאוחר, העיקר
שהוא חוזר את אומרת והעצב מתחיל להתעצם בתוך לבך השברירי שכבר
רגיל לזה ממזמן.
ברקע את שומעת קולות של בחורה, את זאתי את לא מזהה, הוא אומר
שהוא חייב לסיים את השיחה ושאל תדאגי לו הכל בסדר אצלו, ואיך
אצלך? את זה הוא לא ישאל ואם כן הוא לא באמת ירצה לדעת.
את מחליטה לצאת לפאב השכונתי, לא כי את נהנית שם אלא כי את
עושה את זה כל הזמן, מן הרגל שהתפתח עם השנים, עם כל הגברים
שעברת.
את יושבת שם לבד, שותה ויסקי עם עצמך, יש שם גברים שמתחילים
איתך ויש כאלו שבאמת אכפת להם ושואלים אם הכל בסדר מדאגה, אבל
את מתעלמת את לא תבגדי בגבר שלך לעולם, את לא כמוהו ולא כמו כל
האחרים, את כן הטיפוס שמתחייב, למרות שיש לך את כל הסיבות לא
להיות.
את חוזרת הביתה אחרי ששילמת חשבון של 300 שקל על הויסקי הקבוע
שלך, את לא מוציאה כסף על שום דבר חוץ מסיגריות ושתייה ומתנות
בשבילו, לא שמגיע לו הוא משהו כזה, ואת יודעת את זה.
הפעם האחרונה שקנה לך משהו היה זר ורדים (את חולה על ורדים אבל
הוא לא יודע את זה הוא סתם קנה אותו במקריות שהוא חזר מאיזה
אחת הבחורות שלו, הציע לו איזה אתיופי שמכר פרחים ברחוב.)
זה היה יכול להיות מתנה חמודה, אבל ברגע שחיבקת אותו הרחת בושם
של אישה ולא את שלך, לך יש משהו זול כזה פשוט, זה היה בושם יקר
כזה, גרם לך לקנות בה, אז הרפת ממנו ורצת לשירותים לבכות, והוא
שמע את הבכי שלך, למרות שהוא שקט וכבר יכולת לתאר את החיוך שלו
מתעורר.
יש לך ריח חזק של ויסקי ואת הולכת עקום, נופלת כל 6 צעדים,
ומקללת את עצמך כל שניה.
חבל, באמת שחבל לראות בחורה יפהפיה כמוך (ואת באמת יפהפיה)
מתדרדרת ככה, והכל בגלל ההתמכרות שלך, לא לאלכוהול חמודה
ההתמכרות השנייה, ההתמכרות שלך לגברים הזאתי, ההתמכרות שהביאה
לך רק סבל ורק ייאוש, ואת כבר מרגישה שהלב לא יכול לשאת את
הכאב הזה יותר את מרגישה איך נופלים ממנו חלקיקים קטנים והוא
נחשף יותר לכל מה שגורם לו להישבר.
את נכנסת לשירותים ומקיאה את כל מה שיש לך בפנים, מתפללת שזה
יוציא גם את ההרגשה הרעה שאת שרויה בה כבר במשך המון זמן, עם
כל גבר שעוזב נוספת ההרגשה הזאת, למה את עושה את זה לעצמך?
את נכנסת למקלחת, מנסה לשטוף את התחושה המגעילה שהויסקי גרם
לך, ואחר כך נכנסת למיטה אבל לבד כמו שאת עושה כבר שנים על גבי
שנים.
בוכה ובוכה עד ששורפות לך כבר העיניים, ואת מקווה שהוא לא
יכנס, שלא יחייך ואז תבכי עוד יותר.
והוא נכנס, למזלך הספקת לנגב את הדמעות, "תתקלח לפני שאתה נכנס
למיטה" את אומרת וזה לא פעם ראשונה וגם לא אחרונה שתגידי את
המשפט הזה.
והוא הולך למקלחת, בלי להגיד מילה.
את מעשנת סיגריה והולכת לישון, הלילה את לא תתני לו, ואפילו גם
לא תגידי לו לילה טוב.
אולי את מתחילה ללמוד. ואולי לא.

אחרי חודשיים הוא זרק אותך, אמר שזה לא עובד, שאין לך מה שהוא
מחפש, ושיותר מדי קל אצלך.
צפוי מדי, עוד אחד לרשימה, אבל הפעם זה האחרון.
הלב התמוסס לגמרי, נשאר שם רק חלקים ממנו ונוזל אדום ומוזר
כזה.
זהו, מפה כבר אין דרך חזרה.
את חוזרת מהבר שיכורה לגמרי, היום הוצאת 500 שקל על שתייה, איך
את לא התעלפת? את לא יודעת, ציפית שיקרה לך משהו רע, אבל לא
קרה, חוץ מההקאה הרגילה שאת מביאה כל יום.
את חוזרת, אבל הפעם סוחבים אותך כמה אנשים שאת לא מכירה, הם
זורקים אותך במעלית וחוזרים לפאב לשתות עוד, הם לא היו נוגעים
בך את יותר מדי טהורה בשביל זה.
אחרי שהקאת דם וכל מיני משקאות שאת שמם את לא יודעת, את רואה
שיורד גשם ושוב פעם את מתחילה לבכות והדמעות נופלות לרצפה,
ואפשר לשמוע אותן מתפוצצות ולא רק את הדמעות אפשר לשמוע, אלא
גם את הבכי, את לא יכולה יותר עם הבכי השקט את מוציאה הכל
כבר.
את פותחת את המגירה, מוציאה את הרובה שאחד מהגברים הקודמים שכח
אצלך, משחררת את הנצרה, מכוונת ללב, כי את לא רוצה לפגוע במח,
והלב הרי כבר פגוע ממזמן, לוחצת על ההדק.
נשמעת ירייה ואפשר לראות את טיפות הדם גולשות על זכוכית החלון
עד סופה, ועל לחייך החיוורות יש רק טעם מלוח, שנספג כבר מרוב
כל הדמעות.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אני מת על התחת
של ג'ניפר לופז
יש שם פונטנציאל
כספי עצום.

יו"ר וועדת
המנתחים
הפלסטיים.


תרומה לבמה




בבמה מאז 17/11/03 12:02
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
לילי דארקיין

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה