שני לבנים בצידיה והיא על האדום, רגל מחובקת אליה ורגל נשטפת
עם המים והשחור של הכביש. כבר כולה מים אבל נדמה שהיא לא
מרגישה, רק מסתכלת בלי חיוך או הבעה אל נקודה לא ברורה בחלל.
האור של הברקים לא מגיע אליה, גם את הרעמים הכי גדולים היא לא
שומעת.
חזרזיר שעל הגרב כבר מקיא מים אבל לה לא אכפת, מטריות מטריות
מעליה בצבעים של חורף, הן עוברות ואף אחת מהן לא מסתכלת מי
היושבת מתחתיה.

פעם היא סיפרה לי על הדייסה שהכינו לפני שהגעתי, אמרה שכל אחד
קיבל מנה שתשביע אותו- אפשר גם לבקש תוספת. הביאו לרוני- הוא
מצייר כמו קוסם, הביאו לענת- יש לה עיניים של פיה, הביאו לאבי-
הבנות מתות עליו, אני לא יודע למה... ורק לה לא נשאר.
היא אומרת לי שהיא הלכה, והלכה, והלכה, והלכה, עד שהיא ראתה
שהיא לא מגיעה לשום מקום, אז היא הפסיקה ללכת.

זה לא נכון.
אסור לה להפסיק, עוד כמה אבנים לקפוץ מעליהם, והיי, היא מצאה
את האגם שלה. היא תמצא והוא ימצא אותה בחזרה, ובסוף היא עוד
תמצא את עצמה ותראה שברבורים הם משהו מיוחד, שהיא לא ברווזה
ובטח שלא מכוערת.
הברווזים הרגילים שלה לא מבינים עד כמה היא מושלמת, היא טובה
מידיי בשבילם, הם לא מסוגלים להבין את היופי הזה.. בשבילם אם
אתה ברווז, אז אתה ברווז, אם אתה לא.. אתה לא יפה כמוהם.

שני חזרזירים ספוגים במים מטיילים על אספלט קר.
שתי טיפות יורדות, לאט, לא כמו כולן... לא מהשמיים.
שני פנסים ומגב פוגשים את הברבור שלי
ב90 קילומטר לשעה.


חזרזירים תלויים על חבל
שחור ועוד כתמים
שלא ירדו אף פעם.







10/11