שלום, קוראים לי אלון, זוכרת? את יודעת כמה אכפת לי ממך, נכון?
אני מרגיש שמאז שנולדתי אני שייך רק לך. כברת דרך ארוכה עברנו
ביחד, אז אני לא יודע איך להגיד לך את זה. הפרידות תמיד היו
קשות.. אופס. נפלט לי. לא התכוונתי להגיד את זה ככה. בבקשה אל
תבכי... אני לא אוהב לראות את הדמעות שלך, את יודעת את זה טוב.
למה את מקשה עליי סתם? גם ככה לא יהיה לי קל בלעדייך.

מה זאת אומרת, "אז למה אתה עוזב?", הסתכלת על עצמך לאחרונה?
ראית איך את נראית? ברור שלא! אין מראה מספיק גדולה ביקום הזה
בשביל שתוכלי לראות! את כל כך מטומטמת! ולמעשה, לא כל הדמעות
שלך מעניינות אותי, חלקן אפילו גורמות לי הרגשה טובה! אבל אני
אוהב אותך, את יודעת את זה, אז מה אם ההשתקפות האמיתית שלך
יכולה להסתפק במראת איפור?

מה את עושה מזה סצינה כזאת גדולה? את קצת קיצונית פתאום, את לא
חושבת? תמיד אמרת לי שאני קיצוני, פשוט אז עוד לא הבנת שלמדתי
את זה ממך. לפחות עכשיו את מבינה למה אני עוזב אותך...

בתוך הראש חקוק לי זיכרון רע מהעבר. זה היה כשהאני הקטן והתמים
עוד התיימר בכוח לקחת בך חלק. רק זה גורם לי לא לשנוא אותך,
עניין עקרוני. אז מה אם אני כבר לא אוהב אותך? אף פעם לא אהבתי
באמת, להזכיר לך גם את עצמי לא ממש אהבתי. עכשיו אני יותר
אוהב, את לא שמחה בשבילי? אז מה אם הלכתי? תסתכלי על זה ככה:
בסוף כולם עוזבים אותך.