הדמיון מתחיל
היכן שהתבונה נעלמת
היכן שוויסקי משובח
חדל להיות עצמו
ומתחיל להדהד
בסחרור מתמשך וגובר
של רסיסי תודעה
שהייתי פעם
כאשר היית גם את
נוכחת נפקדת
נעדרת גינונים
חיוכך לבש עברית צחה
כאשר ערגת ליופי פניי
הערצת את עמידות זמני
הקרח נמס בכוסי
והאש התלקחה בכוסך
וחוזר חלילה
וחס הייתי על נשימתך
אך את ביקשת לשתות
לרוות מן הבר
אילו הייתי תולעת
כמו זו המחכה לי
מרחק שנים בודדות מכאן
הייתי תמהה לנוכח
צווחות העונג ההן
כי בביקורת של כל תבונה
טהורה ככל שתהיה
לא הקאנט שלך
אלא חיוך החמלה שלי
הוא שישא אותך
אל ראש ההר
להיות סלע קיומו
זכרי את שאמרתי
בבוקר ההוא על הים
Est res magna tacere