היה זה גן ילדים תמים בחזותו, ככל גן ילדים - רק שאף אחד לא
ידע שלילדים שמשחקים שם בגן יש חזות תמימה אך אופי שטני...

הוא עמד לו באמצע גן הילדים...מוצא את עצמו כלוא שם...
גבוה, לפחות מטר שמונים ופיפס, מבנה גוף יצוק עם חזה שרירי
וידיים תפוחות, שכל אחת לפחות בגודל ירך של אדם ממוצא (או
לפחות של אשה - ואני לא מתכוון לאחת שמנה).
לצידו עמד חברו הרכרוכי - זה שבגיל הגן היה חוטף מכות על ימין
ושמאל, חננה קטן שכזה - אך איכשהו רצה הגורל וחיבר בין
השניים.
כך עמדו מביטים מלמעלה בהתנשאות על עדת הזאטוטים שמשחקים שם
למטה.

לזבי החוטים העולזים לא לקח כ"כ הרבה זמן לגלות את השינוי בנוף
וכדרכם של ילדים הם החליטו לחקור את ה"תופעה" המשונה...
את האיש שנעמד להם שם במרכז החדר...
הם התקרבו אליו בהתחלה בהיסוס, מעדיפים אותו, החזק והיצוק על
פני חברו הסמרטוטי, בצעדין מדודים בוחנים את תגובתו למעשיהם,
כאילו מצפים ממנו לתגובה...

משראו שלא נשקפת להם סכנה מהיצור המגודל החלו נוגעים בו
וממששים אותו.

הם הרגיש קצת מטרד, אבל אחרי הכל, היה מדובר בילדים, מה יכול
הוא לעשות? לגרש אותם ממנו?
איך אז הוא יצטייר???
הוא שיתף פעולה, נותן לפעוטים לגעת...למשש - מה כבר הם יכולים
לעשות?
לפתע חש צביטה...לא משהו רציני, אתם יודעים, משהו שיכול להזיז
לביריון שכמוהו.
חברו שראה את הבעתו וחש כי הוא רוצה להתרחק מחבורת הילדים לחש
לו ככה בשקט "אבל הם ילדים...."
(או שמא?)
הוא התאפק...אחרי הכל, הם באמת ילדים...וחוצמזה, לאן כבר היה
לו ללכת?

כך המשיך לעמוד שם בעוד הילדים נוגעים...צובטים.... עד שהגיעה
הסטירה.
זאטוט קטן וזב חוטם החליט לבדוק מה קורה כשנותנים לנפיל הזה
כאפה...פשוט כך.
הביריון שלנו שלא היה מרשה לשום אדם להתנהג אליו ככה לא ידע מה
לעשות..
ושוב, חברו שעמד בצד לחש באוזנו "עזוב אותך משטויות, הם רק
ילדים..."

הוא חשב שאם יניח להם בסופו של דבר התעניינותם תרד והם יחליטו
ללכת לשחק במשהו או במישהו אחר....רק שזה לא מה שקרה... ככל
שעמד שם ללא תגובה כך גברה השתוקקותם ל"שחק בו".
מין אפשרות קסומה להתעלל בגבר גדל מימדים מבלי להיענש על
כך...

וכך הם המשיכו והמשיכו והוא בתאפקותו, נשמע לדברי חברו.

הם שברו לו אצבע...ועוד אחת...ועוד אחת.....חבטו ברגליו
(החסונות כמובן) עם מקלותיהם, משכו בשערותיו והיכו ללא רחם...

והוא במבט שואל ובעיניי גור כלבים פצוע הביט בחברו כשואל
"עכשיו כבר אפשר?"

וחברו נד בראשו - "אל תשכח הם רק ילדים והתאפקות היא למעשה
הפגנת כח" ענה בקול יודע...ממשיך להביט בילדים המתעללים בחברו
הניצב מתנדנד, כשדמעות כאב מנצנצות בעיניו.

בזה המצב , פחות או יותר, התרחקתי מן החלון בו הצצתי אל המחזה
המוזר הזה שלא ראיתיו מעודי - התרחקתי מן הגן המשוגע
הזה...ורצתי חזרה הביתה...

מה אתם חושבים?
מה הוא היה צריך לעשות????