הקשבתי למוזיקה מלנכולית... וזה עוד אחרי הנסיון הבלתי מוצלח
שלי להירדם לקול הרעמים שבחוץ.
אי ההירדמות שלי דיי הגיונית... לא זו הבעיה, בעצם היא תהיה
בעיה כאשר מחר אני בקושי אוכל לקום מהמיטה.

אני יושבת... פרצוף תשעה באב, מרגישה הכי זוועה שאפשר,וחושבת
על הדבר האבסורדי ביותר שקיים. אני יודעת, אני פשוט יודעת שאין
טעם להתאבל, להתעסק עם זה... אבל לא ,המוח ממשיך לתת הוראות של
מרירות לכל הגוף.
התחלתי לחשוב שיש לי בעיה חמורה... כאשר מצבים מסויימים גורמים
למצב רוח נוראי ואני יודעת שזה לא שווה את זה,שהכל בולשיט!
ואיך בכל זאת לעזאזל אני שוקעת בזה עמוק, וכל הדרך
למטה אני עדיין אומרת לעצמי פאק,תפסיקי... את יודעת שזה פשוט
שטויות!
ואין עם מי לדבר... ההרגשה לא נעלמת.

חשבתי שבכי יעזור לשחרר את המועקה, אך כשהדבר קרה... זה לא
זיכך אותי בכלל... ואז, שוב מחשבות של התבנית החוזרת של החיים
שלי... אמרתי לעצמי כבר הרבה זמן לא הרגשת חרא, באמת
הגיע הזמן. כבר התחלתי לדאוג שמשהו רע לא קרה לי.
אני תלויה בידיו של הזמן, גורל מה שלא יהיה כדי שארגיש טוב
יותר, וכן.. אני מאמינה שזה יקרה, רק שאני זקוקה נואשות להרגשה
טובה עכשיו! במיידי!
זה שאתה מודע למצב האבסורדי,לא עוזר לך לצאת ממנו, ואז בכלל
אני משתגעת! מילא... הייתי חושבת שקרה לי דבר נוראי, טראגי,
אבל זה לא באמת כזה נורא.
אולי אני רק מנסה לשכנע את עצמי בצורה מלאכותית שזה לא באמת
כזה נורא? כנראה הלב שלי לא באמת "קונה" את זה, מה שמותיר אותי
עם מחשבות רעות ...
אין תקווה, מה אני עושה עם החיים שלי בכלל, לא מוצאת את עצמי
בשום מקום... ועוד כל מיני מחשבות שליליות. המלחמה בין מחשבות
חיוביות לשליליות... מי ינצח? אין טעם לשאלה הזאת, המלחמה
מכורה מראש.
כל מה שנותר לי לעשות זה פשוט לחכות... בסוף השלילי משתעמם
באיזשהו שלב.