נסעת בטח. לצפון או לסיני או לאן שאתה לא לוקח את עצמך בגפך.
ככה אתה יודע, וככה הכי טוב. לבד.
אני שוכבת על הדשא המקומי הזה, בלי יותר מידי נוף ואויר טהור,
סתם דשא מרוט של קקי של כלבים ושאריות אוכל מושלכות בכל עבר
מפיקניק ישן, חושבת עליך.
היו המון ימים שהיא סתם ככה בלעה לה, והיו כאלו שהיתה טורפת
מבלי להשאיר דבר. היא לא חשבה פעמיים כשהם הלכו לדרכם, ודחפה
את כל הרגשות לקצה הכי קצתי של החדר. דחפה ודחפה, וגם הארון לא
עצר, והקיר, פינתה לה מקום גדול יותר להנאות החיים הטפלות. היא
לא ידעה אז. והיו גברים, והיא רקדה, ולמדה לשחק משחקים עם עצמה
ואיתם. היא למדה איפה לעמוד, ועל מי לשבת, איך עושים עם
השפתיים ועם מי כדאי ללכת הביתה. והיה מקרר מלא והיא לפעמים
צבטה במותניים בצחקוק קל ואמרה לה בלב שככה גברים אוהבים. בוקר
אחד כשלא כ"כ מצאה סיבה לקום נזכרה שפעם הוא היה, ודחפה עוד
קצת את הרגש עם כף גדושה בגלידה הישר אל המותניים, שהגברים כ"כ
אוהבים. היא היתה מוקפת כ"כ. מוקפת בחברות, שכאילו כזה, ובנים,
ומסיבות, וידיד הומו אחד וקוף שמן שאהבה לזרוק עליו מלח.
לפעמים בלילה, באיזה דייט רומנטי על גג עם תצפית לשמיכת
כוכבים, היא היתה תוהה אם באמת לא איכפת לה שהוא לא גומר, או
שהיא פשוט מחכה לאחד אחר שיגמור. היא בד"כ היתה עונה לה שבאמת
לא איכפת לה, ושבשביל זה הם קיימים, וטוב שהיא כבר הגיעה
למסקנה הזאת כי אחרת היא היתה מתייאשת וחושבת שלעולם לא תמצא
חתן. ודווקא די מעניין לה איתם. הם שומעים אותה מוזיקה, ויש לה
עניין מאוד גדול בדוקטורט שלהם על המצב הסוציו אקונומי
בזימבבואה, או הפרופסורה על גידולים בבית השחי, אז למה
להתלונן? ומי אמר שנישואין הוא מוסד שלם ומאושר?. אז היא תיכף
נרגעה ואמרה שהיא מתחרטת ושבכל זאת יגלגל לה איזה אחת, כדי
להתגבר על איזה אבקיק רגש שהתגנב לה לשמיכת כוכבים.
היא יכלה למשוך את זה חודשים, עזבו, שנים. שנים של הנאות
קטנות, שוקולדים מרירים או כאלו פשוטים של שוקולד חלב נטו. בלי
תוספות, בלי עוגיות, או אגוזים, או אפילו איזה תות מבחיל
שלפחות יעשה קצת עניין. לא שהיה חסר לה עניין בחיים... היה לה
המון מזה ועוד. היו חסרות לה ההפתעות הקטנות יותר, האלו של
לגלות את הנקודות חן באמצע הירך, או הריר על הכרית אחרי שנת
נחירות עמוקה או סתם טיפות אוזניים כל 6 שעות ושאר ירקות. היא
קצת התגעגעה לזה, כשהיתה נזכרת שהיום יש עוד דייט והיא דווקא
הצליחה לשמור יפה לא להוריד ברגליים כדי לקבל תוצאה איכותית
בסוף החודש. היא קצת עיקמה את האף אבל שוב חייכה לעצמה מחדש
כשנזכרה שכאב לה הלב לרגע פעם, כשהיה לה אחד שיכלה לחכות עם
הרגליים עד סוף החודש. אז היא המשיכה ככה, והיה לה טוב. הרבה
חיוכים, הרבה מסיבות, והרבה מידי קונדומים למרות הגלולות.
הוא אפילו לא ידע שגם אם הוא היה, הוא לא היה הראשון. היא נתנה
לו לחשוב שהוא יהיה האחד שלה. היא האמינה שהוא יכול להיות,
וכשזה הסתבר לו הוא ויתר על המעמד. ועליה. עליהם. הוא המשיך
הלאה, לסיני או לאיזה טיול בצפון, זיין כמה שהוא לא האחד שלהן,
או ככה הוא העדיף לחשוב. הוא לא יודע שיום אחד אחרי שהיא כבר
תיכנע לגמרי לחיי הטפלות, היא תפסיק להתקשר. היא תפסיק להיות
שם בשקט, לחכות לו. הוא לא יודע שיום אחד יהיה לו מאבק קשה עם
עצמו, כזה אחד שהוא מעולם לא התמודד איתו. יום אחד הוא ירצה
שהיא תהיה שם, תתקשר. הוא ירצה להיות האחד, הראשון. הוא ירצה
שהיא תפסיק כבר עם ההצגות המטופשות ותוריד את כל המסכות האלו.
הוא ירצה שהיא תפסיק לשנייה לעשות עם השפתיים, ולרקוד ולעמוד
את העמידה שחוץ מלהעמיד לא עושה דבר. הוא ירצה שהיא תדע
שלהעמיד זה לא הרבה. הוא ידחוף את הרגשות שלה דרך הקיר והארון
מהכיוון השני, ברגע אחד. רגע לפני שהוא יסע לצפון או לסיני,
פתאום יקווה שהוא לא בגפו.
אני עוצמת עיניים על אותו דשא-לא-דשא ומנסה לדמיין מקום אחר.
יום אחד אני אבוא אליך, כבר לא כנועה. יום אחד תקרא לי.
ממקום רחוק כ"כ, אני אהיה בך פתאום ותיזכר. אני לא שלך, אתה לא
שלי. אתה פרפרים בבטן, אולי יום אחד גם אני?! |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.