ארזתי לי מזוודה. כזו כבדה מעור בורדו עם עיטורים במתכת
נחושתית. ציפיתי אותה מבפנים בקטיפה שחורה, להגן טוב טוב על
התוכן
ואז הכנסתי את כולך, דמעה אחר דמעה.
ואז גם את השירים, ושיירי הסמים,
ואת הזכרונות הכי יפים והטיולים הארוכים בעיר חשוכה, בין
שלוליות, בין הטיפות.
ואת הרחוב הארוך הכנסתי. ואת הדחפורים וערימות הבטון הרטוב
וההריסות.
גם את הנשיקות הרטובות שלך הכנסתי לשם ואת ידייך המלטפות,
שמרטיטות לי את כל הגוף, מענגות אותי עונג עצוב.
ואת החיוך המאושר שלי ואת זיק הברק בעיניים, שמשתקף בשלך.
את הלילות ההזויים והבקרים העצובים.    

והפחדים וקטיפה שחורה.

את כולך הכנסתי בתוספת סיפורים ודיאלוגים של שעות
וימה גדולה אחת של דמעות.

קניתי בריח. רב-בריח מסיבי.
נעלתי הכל והטבעתי את המפתח בחבית גדולה של בירה הייניקן.
את הרזרבה קברתי מתחת לעץ שלנו בסמטה החשוכה.
בלורד שחור ועבה רשמתי על המזוודה שלך
                       "חומר מסוכן!"
ואז חיוך מסופק, ניצחון!- סגירת מעגל, אטימת זכרונות, הסתרת
הטראומות. דחקתי אותך מעליי!

עבר הרבה זמן ואנחנו לא מדברים על אז. אנחנו לא מדברים אחד עם
השני. אתה בחוץ, אתה איננו.

התבגרות-

הוא ארז לי מזוודה. כזו מבד שחור דהוי משימוש יתר ועיטורים
ירוקים מחרידים אבל עם גלגלים וידית נשיאה, שיהיה לי קל
לסחוב.
הוא קיפל את הכל יפה יפה. סידר כמו פאזל. עם הראש האנליטי
שלו.
הוא אפילו שם לי גליל נייר טואלט בצד וגליל קטיפה שחורה-
שיהיה, לכל מקרה.
כשהכל היה מוכן, הוא חיבק אותי חזק חזק ושלח אותי לשבוע לבד.
שבוע-כולו-שלי. ואני על סף דמעות, רוצה שהוא יקפל למזוודה גם
את עצמו.

אחרי שבוע חזרתי, נופלת לזרועותיו. פתחתי את המזוודה והרעפתי
עליו מתנות מתוכה.

המזוודה השנייה עדין סגורה. "חומר מסוכן!" עדיין בתוכה. כל
כולך.
אתה בועט מבפנים, מנסה להשתחרר, להציף אותי שוב, לעשות לי שוב
רע, אבל הבריח שלי חזק ממך. אתה נשאר עכשיו בפנים.

המזוודה שלך מעולם לא תפתח.