ראשית, אני חייבת לציין שציפיתי ליותר מהמסע הזה. אבל ככל
שהזמן עובר אני למעשה מבינה איך הוא השפיע עליי, וכיצד הדעה
שלי שונה משהייתה בעבר.
ברוב המסע הזה הצמרמורות ליוו אותי לאורך כל הדרך. הבכי שלו
ציפיתי כל כך- בכי היסטרי, לא בא להפתעתי הרבה. הוא בא שכבר
הייתי פה.
אבל כמו שהמדריך שלי אמר- החלו לעלות במוחי לא מעט שאלות,
תהיות, שאין עליהן תשובה. אולי מהעובדה הפשוטה שאף אחד לא יכול
לתת עליהן תשובה כמו המילה שלא יצאה לי שם מהראש, וגם לא כאן,
בארץ.
למה?

כל יום ספגתי עוד מידע, הרגשתי כמו מכונת למידה, שרק רוצה לדעת
עוד, צמאה לעוד מידע, רוצה לדעת - כדי אף פעם לא לשכוח, כדי
להעביר הלאה. כדי להזדעזע מהמחשבה שגם המשפחה שלי עברה את זה,
וכך גם אחיי ואחיותיי היהודיים.
אני מרגישה כרגע זיקה רבה לארץ, השיר - "אין לי ארץ אחרת ",
משלים את עצמו... " אין לי ארץ אחרת גם אם אדמתי בוערת", אני
כל כך מאמינה במשפט הזה, שהפזמון עובר לי שוב ושוב בראש,
חושבת על אותם שורשים שנקטעו, על משפחות שלמות שנמחקו מהאדמה,
כי לא רצו אותם שם, לא באירופה, לא בארץ שבה חיו, ולא בכלל.

במיידאנק ראיתי קבוצת עצים אשר מהם נשרו עלי הסתיו בקצב אחיד-
בצבע צהוב נעים, אני ראיתי את זה. נפלו להם העלים ללא כל הפסק
, כן. גם העצים בוכים.
שבעה טון של אפר שניצבו מולי, גרמו לי לזעזוע קשה, שגרם לי לא
לזוז למשך דקה או שתיים שנמשכו כאילו היו שנים. המגן דויד שעל
צווארי מהווה עבורי מקור גאווה. סמליות שלא ניתנת להסבר.
אנשים נראים לי כיום כבכלל לא תמימים. אף אחד לא תמים.
במיוחד לא הגרמנים...

הם ייעלו כל פעם מחדש את מפעלי ההרג שלהם, הכל כדי לבצע את
ההשמדה בכמה שפחות זמן, בכמה שיותר יעילות - שתחסוך להם זמן.
הפנו כביכול את הזקנים והנכים למרפאה, ושם ירו בהם למוות, דחסו
אנשים לתוך רכבת עד כמה שיכולו, וגם בתאי הגזים, דחקו אותם
בצפיפות איומה, עם הידיים למעלה- כשמעליהם תינוקות.
- כמה שיותר אנשים.

עד כמה המוח האנושי יכול להרחיק לכת? אני שואלת את עצמי.
אנשים שגדלו לאידיאולוגיה לא נתפסת.
בני אדם כמונו. לא יאומן.

על האדמה רואים שהיא שחורה ומושחתת וספוגה בדם, ומלאת כאב
וסבל, והיערות - מדהימים ביופיים, במיוחד עם השלג - מקפיאים
בקור המלווה איתם, אך בכל זאת הכל שם כל כך אפל, אבל,קודר,
אפלולי.

הבעיות של נערים ונערות שחיו אז, שניסו לחיות כל יום מחדש,
בעיות שאינן דומות ואפילו במעט לבעיות הזוטרות שאנו חווים בחיי
היום יום. הם היו כמונו. אך סיימו את חייהם בלי שום צדק. ואם
שרדו, נישאר בהם תמיד אותו זיכרון מזוויע.

קשה יותר לתפוס את גודל האבדה, עד ששומעים את הכל במרוכז.
ששומעים כל יום, כבדרך אגב שהיו גם כאילו שסיימו את חייהם כי
פשוט התחשק לגרמני לירות בהם בראש או להתעלל בהם עד זוב דם,
על נעליים שלא היו - ועל אותם אנשים שנאלצו לגנוב כדי לחיות על
חשבון אחרים, על חתיכת לחם מעופש, שגזלו מאדם מבוגר- כדי
לשרוד, על משפחות שלמות שלא זוכרים את שמותיהם, ואת מספרם
העצום שנמחק מהאדמה.

אני יהודיה. ואני הייתי גאה, ואני עדיין גאה ,שעמדתי שם ולא
התביישתי בזה.
אני הייתי שם לא לצורך השמדה, לצורך זיכרון, כדי להדליק לאותם
אנשים שאין עבורם מי שידליק בשבילם נר זיכרון.
הייתי שם וגם רבים כמוני הנציחו בנר ובהנפת דגל את אשר עשו לעם
שלנו. והיו גאים. גאים כמו שמעולם לא היו. וצעקו לשמיים חסרי
הסוף את התקווה.
וכמו בכל שנה, אני מאחלת שעל האדמה ספוגת הזוועות הזו - יבקרו
תלמידים, שיזכרו, ולא יישכחו לעולמי עד את מה שעשו לנו בעבר.
ושאת הנעשה אין להשיב, לא בכסף, ולא בשום התנצלות. ושמכחישי
השואה יבושו להם!
שיממנו לעצמם מסע למקומות שהגרמנים לא הספיקו להשמיד, ושילכו
לדבר עם הסבים והסבתות שלנו שעברו על בשרם את מה שהם מנסים
להוכיח כשקר!

"וכמו פתית שלג שירד אליי מהכפור, כך ברור לי שתמיד יהיה צורך
לזכור, לזכור ולא לשכוח את אותם מיליונים שלא נמדדים במספרים,
על אילו שנשללה מהם הזכות לחיות בשל היותם יהודיים."

אנחנו כאן כדי לזכור.
זכרו, עם ישראל חי.