הוא קם ובדק בקערת הקפה, היא הייתה שחורה.
הוא יצא החוצה וראה את בעל הכנף, אותו בעל כנף שבא לבקר אותו
גם אתמול.
בעל הכנף התיישב על ראשו של הליצן המחייך שכרגע היה עצוב, הוא
היה עצוב מאותה סיבה, מאותה סיבה שגרמה לו לשאול את אותן
השאלות, הוא נפל מכסא העץ הישן והחום שהחזיק את רגליו הרטובות
והמצחיקות, זעק זעקת פתע ושמט את קנקן התה מידו השלישית.
לאחר מכן קם והלך לדבר איתו, עם אותו אחד ממש שקערת הקפה שלו
הייתה שחורה, בעל הכנף? הוא כבר עזב מזמן, ישר שעלי השלכת החלו
לנשור בצבעי חום זהב והצבע ספק אדום,ספק ארגמני החל לנזול ישר
מן הזרת, היא הצטמקה והתייבשה, כל מה שנשאר היה העצם, העצם
הקטנה ששכבה כעת מחוסרת תעסוקה, שותתת דם.
הוא התיישב על כסא הנדנדה הישן שהיה שייך לסבו "גנצל"- כך כולם
נהגו לכנותו, חבריו הטובים אף קראו לו "גנצי הדייג" בשל יכולתו
המרשימה להרשים את נשותיהם של סנדלרי העיירה, היו אלה ימים
טובים.
כאשר התיישב על כסא הנדנדה הישן, חרק הכסא כנגד משקלו, 150 טון
שקל!, כמשקל 50,000 חבילות תבן הנרטבות בגשם, הליצן? הליצן לא
זז ממקומו, הוא עדיין ניסה לפענח למה בעל הכנף יכול לעוף, הוא
המשיך לערער בנושא כמה רגעים.
לפתע ממקום דיי ידוע שלף בעל הבלורית סכין, אחותה התאומה ננעצה
ופלחה את כובעו המחודד של הליצן לשניים, גומי החל לנזול לליצן
ישר מהקרסול, פעמוני הכובע צנחו ארצה וקול השמחה נדם, שוב,
קטני הקומה ניצחו.