היום החלטתי להתקשר לבורא עולם. לא הייתי מתקשר אליו לעיתים
קרובות, רק כשהרגשתי שאני צריך, והיום הייתי צריך. הוא תמיד
ענה לטלפון עם חיוך, היה אפשר להרגיש את זה דרך השפורפרת, עוד
לפני שהיה יודע עם מי הוא מדבר, הוא כבר היה שמח, כי מישהו
מתקשר. הצעתי לו להפגש לדבר על איזה כוס קפה. לא היו לו שום
תוכניות אחרות אז הוא הסכים. בית הקפה לא היה רחוק מהדירה שלי
אז הגעתי די מהר והייתי צריך עוד לחכות כמה דקות עד שהוא יגיע.
הוא לבש את אותם הבגדים שהוא לבש בפעם הקודמת שנפגשתי איתו, אך
הם נראו כאילו יצאו מהחנות לפני כמה דקות, ואפילו הנעליים שלו
היו מצוחצחות, כמו שאומרים, הוא נראה כמו מיליון דולר. הוא
תמיד היה נכנס עם חיוך, אומר שלום לכולם ואם מישהו היה מגיב
חזרה הוא אפילו היה לוחץ לו את היד. תמיד ראיתי בו משהו שחסר
לי, מן תכונה כלשהי שתמיד רציתי והייתי בטוח שאם הייתי יכול
לקבלה, החיים שלי היו משתפרים, אפילו אם זהו רק שינוי קטן וחסר
ערך. התיישבנו אחד מול השני בשולחן הפינתי, לא היו הרבה אנשים.
הוא הזמין קפה שחור עם שניים סוכר, והסביר שהסוכר מראה לו את
המתיקות שיש בו ובעולם מסביב, אני הזמנתי קולה כי זה מה שאני
תמיד שותה. קשה להתחיל שיחה עם בורא עולם, הרי יש לו כל כך
הרבה על הראש, ולי יש כמו תמיד כל כך הרבה שאלות. הסברתי לו
שאני עובר תקופה קשה, תקופה שהרבה היו רואים בה כמן שיגרה,
נורמה בסיסית של חיים, וכל מה שאני מסוגל לראות בה הוא רק חור
שחור גדול ומיסתורי. דיברנו הרבה על אהבה אבל הוא אף פעם לא
ממש הסביר את עצמו, כאלה הם בוראי עולם, יודעים הכל אבל את
העבודה השחורה הם משאירים לך. שאלתי אותו בשביל מה הוא ברא את
האהבה ועבור מי? בזמן ששאלתי כבר ידעתי מה הוא הולך לענות לי,
"את התשובה לשאלה הזאת אתה כבר יודע" הוא אמר, כמובן עם חיוך
גדול ומסופק על פניו. דיברנו על שייכות, על מולדת, על חברים,
על שדות רחבים, על פרצופים מוכרים, על מטוסים נופלים, דיברנו
על הכל. דיברנו על כל הדברים המובנים מאליו, על כל השאלות
הנפוצות ביותר, ועל כל המשמעויות למיניהן. הוא סיפר לי שאנשים
מפסיקים לחיות ומתחילים לתפוס טרמפים אחד על השני, שאנשים
סוגרים את העיניים כשהם רואים את האור בקצה המנהרה, ושאנשים
עסוקים יותר מדי בכל החרא שיש להם בחיים מכדי לראות מה בעצם יש
להם ואל מה הם עוד מסוגלים להגיע. הכל נשמע לי כל כך פשוט
והגיוני, כל כך ברור מאליו, כאילו שבאמת כבר ידעתי את כל מה
שהוא מספר לי וכאילו שאני באמת סוגר לעצמי את הדלתות לאט לאט.
כשהזכרתי את משמעות החיים הוא השתתק. במשך עשר דקות שנינו
ישבנו מסביב לשולחן הפלסטיק העגול ושתקנו. אחרי הדממה, שנראתה
לי כאין סופית, הוא לקח את כוס הקפה הריקה שלו ביד והפיל אותה
על האספלט השחור. הכוס התנפצה לעשרות רסיסים קטנים ולבנים,
שכובים במן תבנית לא ברורה על האדמה. הוא ביקש ממני להסתכל על
הרסיסים לכמה רגעים, להביט על התבנית, על מה שנוצר אצלנו מתחת
לרגליים. לא ממש ידעתי מה לומר ומשהו בקול הנמוך שלו פשוט גרם
לי לעשות כרצונו, מן קריאה חסרת תוקף, חסרת איום כלשהו, אולי
אפילו חסרת רגש, פשוט לשבת ולתת לדרך להוביל אותך. כמו תינוק
שרואה לראשונה את הים והגלים הבטתי לריצפה, שקוע בתרדמת חיים
מסחררת שכזאת, היפנוזה עצמית, ללא שום רעשים ברקע. כשהרמתי את
מבטי הוא כבר לא היה מולי, הפעם זאת הייתה המלצרית החמודה
שעובדת בבית הקפה. "הכל בסדר פה אדוני?" היא שאלה במן קול חלש
ומפוחד, כאילו כל חייה היא חיכתה לרגע שבו תוכל לשאול מישהו את
השאלה הזאת. במקום לענות לה, שאלתי אותה אם מתחשק לה לבוא אליי
לדירה אחרי שהיא מסיימת לעבוד ולהעביר את הזמן, אך כל מה
שקיבלתי בתשובה הייתה סטירה מצלצלת על הפנים ואת החשבון על
השולחן. בצאתי מבית הקפה חשבתי לעצמי, למה תמיד אני שואל את
השאלות הלא נכונות?