כל מה שיש פה זה אנשים.
זה מה שהיא אומרת, והיא מאמינה בזה.
ואני שוכב מאחוריה, מחבק אותה עד חצי הדרך, עד המקום שמספיק
להעלות ספק בקשר לטיב הקשר הזה. אהבה גדולה אין פה.
אני מלטף לה את הגב.
זה לא מסאג', זה סתמי.
אורות העיר שחודרים דרך החלון עוד מאירים את הגוף שלה, ואני
עובר על כל הקימורים, מעסה את הבשר, מותח את העור.
האצבעות שלי פרוסות למרחקים, מכסות שטחים ניכרים.

אני מפעיל קצת לחץ, ואוסף לי ערימות עור דחוס.
זה לא רומנטי, זה סתמי. אולי.
אני מאחוריה, מלטף אותה עם יד אחת, ונשען על היד השניה, משתק
חצי גוף, ומרגיש את הדיגדוגים מתפשטים בכל שניה שעוברת.
כבר כמעט שנה שאין לי אהבה.
כבר שנה שאני לבד.
והלילה, יותר מאשר רוצה לקבל, אני צריך לתת.
הלילה, כשהיא שוכבת מולי, מפנה אליי את גבה החלק, חסר החזייה,
האצבעות נשלחות כמעצמן, לשות שוב ושוב את אותה חלקת בשר, אני
פורש אהבה בלי לבקש תמורה.
זה לא אישי.
זה לא רומנטי.

הטלויזיה ברקע, מקובעת על ערוץ רדיו, יש פרסומת של אמריקן
לייזר. לה יש שיערות קטנות שרואים רק עכשיו, רק ממרחק של
סנטימטרים. שלוש מהאצבעות שלי מיד מכסות את השטח, ועוברות
לכיוון עצם הכתף. אני יכול להריח אותה. זה לא בושם. זה הריח
שלה. ריח טבעי, של בחורה. השיער שלה זרוק על הכרית. כבר קרוב
ל- 20 דקות שלא החלפנו מילה. אולי זאת אהבה. אולי רק ידידות.
לה זה לא משנה. היא כבר מזמן ישנה.
ואני, עוזב אותה, קם ומתיישב על הכיסא.

היא מדהימה.
אני לא יכול להוריד ממנה את העיניים.
הריח שלה. השיער שלה. כפות הרגליים המקופלות. היא מיוחדת. היא
חסרת תקדים. יש פה אהבה, יש פה משהו מיוחד.
מחר, כשהיא תקום, אני אשאל אותה איך קוראים לה.
אני בטוח שזה יהיה שם מיוחד.
זה חייב להיות.
היא חייבת להיות האחת.
ואם לא...
היא חייבת להיות.