"היום זה היום", זה מה שחשבתי לעצמי, היום אני אשאל אותה אני
כבר לא אמתח את זה עוד. כמו תמיד הסיפור התחיל מזמן מזמן אבל
החלק החשוב התחיל לפני כחצי שנה בערך, כשחשבתי לי "מי יכולה
להיות לי לחברה!" כמה שמות עלו לי בראש אבל הייתה רק תשובה אחת
שהעמקתי בה. כן, היא, אולי זה בהשפעה שהכרתי חברים שלמדו אייתה
פעם והייתי בטוח שהיא בדיוק כמוהם אבל באותו הרגע היא הייתה
מושלמת. אז השנה התחילה ואני מנסה להתיידד אייתה לפעמים מצליח
יותר לפעמים מצליח פחות אבל הבעיה המרכזית של הייתה שאני
מתמהה, הייתי תקוע עוד על מישהי ישנה שלמעשה לא היה לי קשר
איתה אבל הייה לי קשה לשכוח ממנה. אז כמו שהתחלתי לומר דיברתי
איתה בין שיעור לשיעור וברגע ששלחתי מישהי שאני מכיר לרחרח מה
המצב אצלה נפלה עליי הפצצה שהיא כבר לא לבד יש לה חבר כמה ימים
ואני חושב לעצמי בטמטומי אם הייתי מקדים את מעשי היא הייתה
יכולה להיות שלי אבל כמובן, כך לא רצה הגורל. אני הייתי
בציפיות שהקשר החדש, שהתבסס על שיר אהבה עלוב, ייגמר מהר מאוד
אבל לא, זה היה צריך להיות הקשר הארוך ביותר שלה, שלושה חודשים
ואני מנסה לדבר איתה אומר לה "זה לא זה אתם לא מתאימים" אבל
היא משוכנעת שזו האהבה שלה אבל מהי יודעת מזו אהבה למה היא
בטוחה כול כך. לבסוף לאחר תקופה של הפסקות הם נפרדו ואז אני
מחליט אני הולך על זה, זה הזמן שלי אני צריך לדבר איתה ולראות
האם יכול להיות בינינו משהו. אז בחרתי יום נחמד, למרות שקצת
היה קר באותו יום, לשאול אותה, הכול היה מתוכנן ברגע שאנחנו
מסיימים את הציור אני אלווה אותה לתחנה ואז אני אנחית את הפצצה
ואשאל אותה, מה יכול להשתבש חוץ מזה שהיא תצחק עלי ותסרב, הדבר
היחידי שלא חישבתי הוא הברזה, כאן שוב פעם היא הבריזה בתחילת
השיעור ואני נשארתי בלי תשובה, מצייר את עצמי.