למרות שתמיד הרגשתי שאני חולה אבל לא חולה בשפעת אלא חולה
במשהו רציני, משהו סופני, אף פעם לא מצאו אצלי משהו, תמיד
אמרות שאצלי הכול תקין עד שיום אחד בזמן שהייתי בצבא התעלפתי
במהלך ריצה, כמו כולם גם אני חשבתי שזה סתם משהו כי למרות הכול
לא היה לי כושר טוב במיוחד.
בכול מקרה פינו אותי לבית החולים ושם ד"ר פינקולסברג עשה לי
מגוון בדיקות, מיפוי, CT, אולטרסאונד ועוד כול מני דברים שלא
ידעתי בכלל איך כותבים אותם. אז כמו שאמרתי הד"ר שלח אותי
לבדיקות וכשחזרתי גילית. "אדוני הנכבד, לצערי אתה סובל מגידול
באונה הימנית, זה משהו שאפשר לנסות לנתח אבל סיכויי ההחלמה
קלושים", אני עדיין בהלם לא מבין מה הוא רוצה, מה זה אומר,
פשוט ישבתי ובהייתי בד"ר והתחלתי לאט לאט לעכל את מה שהוא
אומר, התחלתי לחשוב על כול מה שעשיתי בחיים וכל מה שלא הספקתי,
על מאיה המלצרית שאף פעם לא היה לי את האומץ להזמין אותה לצאת,
ללכת לצלול באילת, לסוע על אופנוע. תוך דקה של בהייה בד"ר
גיליתי שיש לי עוד הרבה דברים להספיק לעשות אך השאלה היא כמה
זמן יש, למרות שהייתי סקרן לדעת את התשובה גם פחדתי וכנראה שגם
נראתי מפוחד כי ישר ד"ר פינקולסברג המשיך לדבר "נערי, לפי
הערכה שלי יש לך עוד שנה שנה וחצי לחיות, זה בתנאי שלא תעבור
ניתוח, אני מציע לך לשקול את נושא הניתוח ולהתייעץ עם עמיתי
פרופ' מנדלבאום, הוא מומחה בגידולים במוח, הוא יטפל בך טוב,
אני לא מבטיח שום דבר אבל אם מישהו יכול לעזור אז הוא יכול
לעשות את זה בצורה הכי טובה. בכול מקרה מומלץ לך להפגש איתו
כמה שיותר מהר גם בכדי לנתח במידה ותרצה כמה שיותר מהר כי כך
יהיה ניתן לתפוס את הגידול כול עוד הוא קטן, הסיכון כך יהיה
מזערי יותר..." פינקולסברג המשיך לדבר ולדבר אבל אותי זה לא
עיניין יותר מדי אני עשיתי מדי פעם כן עם הראש והמשכתי לחשוב.
התוכנית היתה כזאת דבר ראשון ללכת למאיה ולהזמין אותה לצאת
אולי אפילו לאילת, מה אני צריך לדאוג מכסף הרי אני עומד למות
הגיע הזמן לחיות, באילת אני אצלול ומשם כבר אטוס לטיול נחמד
בעולם, קצת אירופה וקצת אמריקה לא יזיק בכלל. אני חושב וחושב
ולא שמתי לב שהד"ר שואל אותי "נו, מה אתה מחליט מה אתה רוצה?",
"אהה, אני אחשוב על זה בנתיים, אני אקבע לי תור לפרופ' שאני
אהיה מוכן, תודה לך" אמרתי לו כשאני יותר מהחדר. בדרך למטה
עצרתי בקפיטריה וישבתי ואכלתי, הזמנתי כריך עם סלומון ומיץ
תפוזים. אני לא יודע למה אבל הכריך היה כל כך טוב, ולא בגלל
שזה מקום איכותי כל כך אלא שהרגשתי שזה אחד מהכריכים האחרונים
שאני אוכל לכן הרשתי לעצמי להתפנק בעוד אחד. הכריך השני היה
יותר מדי אבל היה שווה את המחיר בדרך יציאה הלכתי למכונת
סיגריות וקניתי לי קופסא של LM לייט הרי גם כך אני עומד למות
אז מה זה משנה, ישבתי לי ביציאה מהבית חולים ומעשן סיגריה, כמה
זמן לא עישנתי, לפני שנה בערך החלטתי להפסיק, זה היה שהתחלתי
להכנס לכושר או יותר נכון ניסיתי ומשום מה חשבתי שהסיגריות זה
מה שהורס אותי, ברגע זה החרטה הייתה עמוקה הטעם המר-מתוק של
הסיגריה היה כול כך במקום עד שהדלקתי עוד אחת בין השניה
לשלישית הלכתי וקניתי קפה במכונה, זה בהחלט היה במקום כול
העיניין של הכריכים הקפה והסיגריות במיוחד הסיגריות. "עכשיו
אפשר ללכת הביתה" הרגשתי בלב, אם הייתי יודע שמה שהולך לקרות
יקרה אני מאמין שהייתי נשאר לעוד סיגרייה או שתיים. את מאיה לא
ראיתי יותר, לצלול לא צללתי וגם את אירופה לא הרחתי. איך
שיצאתי מהבית חולים נסעתי לכיוון הבית כשקיבלתי עוד התקף
והתעלפתי שוב פעם רק שהפעם הייתי על ההגה, ממה שמספרים לי פה
אז נכנסתי יש לתוך קיר במהירות 60 קמ"ש לפחות הסוף היה מהיר,
כנראה שיותר מדי מהיר אבל כמו שמישהו אמר כל אחד מת אבל לא כל
אחד חי אז כדי לחיות כול עוד אפשר כי אף אחד לא יודע באמת מתי
הסוף.