מוזר לי. אם אני לא טועה יש לי גם איזה מונולוג דומה לסבתא.
רק שסבתא עוד איתי. סבתא חזקה. לסבתא יש רצון לחיות. ואתה
איבדת אותו. כמה חבל.
כבר שבועיים שאתה לא איתנו, 3 שבועות שלא איתי. שכבת מחוסר
הכרה בבית החולים ואמא לא רצתה שאני אבקר אותך ואזכור אותך
ככה. אולי היא צדקה.
מטפטף קצת בחוץ והתחיל להיות קריר. מדמיינת אותך על הספה
הגדולה בסלון ביתך, עם הפליז האפור שכל כך אהבת, גרביים עבות
ונעלי בית מתוקות כחולות כאלה. קיפי של הימים החדשים. קר לך.
גם בימי הקיץ הלוהטים. לא משתחררת מאמא שצעקה בדיוק כשהניחו
אותך בברבריות שכזו בתוך קברך, הבית החדש שקנית וטיפחת קצת
לפני שנעלמת לנו, צועקת ובוכה "תדאגו שיהיו לו גרביים, שלא
יהיה לו קר..."
הו סבא יקר שלי. אני מתחמקת מלהתאבל כי כואב לי מידי. כשיושבת
במרפסת הקטנה, ממש קרוב לכיסא ההוא שהיית מתכרבל בו, ולאט לאט
נחלש מכוחך, אנשים יושבים בסלון ביתך, שומעת אותם מצחקקים להם,
ועוד יכולה לשמוע את צחוקך. שבועיים של אותה המנטרה. צחקוקים
ואני מניחה את הסיגריה רצה לסלון לגלות שהכל היה במוחי. אתה לא
כאן, הצחוק שלך רק מהדהד במחשבותיי.
הייתי צריכה להיות חזקה, לטפל באחותי, בהוריי, בסידורי
ההלוויה, לא נתתי לעצמי לבכות. כשהתפרקתי תפסתי את עצמי והבנתי
שהם צריכים אותי חזקה. אפילו את ההספד שהקראתי למורת רוחו של
ההוא שניהל את ההלוויה (ראש חודש מה ראש חודש...) אפילו אותו
אני לא אוהבת. מעולם לא הצלחתי לדבר, לספר, לשתף, בטח לא במה
שקשור אליך. כאילו נסגרתי כי אתה נסגרת. ככה הרגשתי את הקרבה.
חשוב לי שתדע שאני אוהבת, וזוכרת, וחושבת, ולא שוכחת מעולם. גם
אם לא מצליחה להתבטא במילולי שתמיד היה מקום המפלט שלי.
אני אמשיך לאכול שזיפים מיובשים כל בוקר, על קיבה ריקה. בדיוק
כמוך. זה טוב למערכת העיכול. תרופת סבא.
אפילו שאת המילים שכתבתי דקות ספורות לפני הטקס שערכו לקבורתך
אני לא אוהבת, ומרגישה שהן לא אומרות כלום, אני מרגישה צורך
לכתוב אותן כאן, שלא יעלמו, שישארו, כדי שההבטחה, יש יאמרו
הנדר שנדרתי לך, יוצג בפניי העולם. כי אני נשבעת בכל היקר לי.
אני אמצא את הזמן ואקיים.
"סבא יקר שלי
היו לי כל כך הרבה דברים להגיד לך, כל כך הרבה פעמים ולא
יכלתי.
אני מן נכדה כזו, שאוהבת וחושבת עליך כל הזמן אבל לא יודעת
להראות את זה. כל כמה לילות נזכרת שלקחת אותי לקטוף פטריות
ביער מאחורי הבית בזלמן שניאור או שהיינו נוסעים לדוג דגים
ולהאכיל ברווזים.
לפני שנתיים הצעת לממן לי את המסע לפולין, ואני, שבכלל לא
רציתי לנסוע, עשיתי את זה בשבילך. אף פעם לא דיברת, לא סיפרת,
ניסית להגן עלינו. רציתי להבין אותך אז נסעתי.
היה לי קשה אבל עכשיו אני שמחה שעשיתי את זה בשבילך.
אתמול לא נתנו לי לראות אותך ולהפרד, כדי שאני אזכור אותך כמו
הסבא החייכן שהיה לי פעם.
אני תמיד אזכור אותך ככה.
אני לא אשכוח את כל האהבה שהענקת לי.
אני מבטיחה לך שאסע לבקר את הבית שגדלת בו, בדיוק כמו שנסעתי
למסע לפולין. אני אמצא את האגם הזה שדיברת עליו לאחרונה כל כך
הרבה. אני אקח אותך איתי, בלב, בדיוק כמו שהיית איתי עד עכשיו
בכל מקום שהייתי.
אני אוהבת אותך, ויודעת שאתה ממשיך לשמור על כולנו גם עכשיו"

מוצאת את עצמי מוצאת כל כך הרבה שינויים שהייתי עושה בהספד הדל
הזה לו רק היה לי קצת יותר זמן להתכונן. אבל לא היה לי. אפילו
שידעתי שזמנך מועט, וידעתי שימים ספורים יעברו עד שתלך מעולמי,
לא הצלחתי להתכונן. אי אפשר להתכונן למצב כזה.
תמיד חשבתי שלא אבכה ולא אתרגש, כי אלו החיים.
שברת אותי, כי היית אדם מיוחד.
לא מוצאת עוד מילים לכתוב, מתרוצצות לי מליוני אותיות בראש.
העיקר שאתה יודע שאתה שם, לנצח.
אני שומרת על סבתא, אל תדאג, היא לא לבד. אני יודעת כמה היא
חשובה לך.

לזכרו של נתן נוימן, בנם של רחל ובינם, סבא דואג, אבא אוהב,
איש משפחה מהטובים שהיו. בין שרידי הדור המדהים ההוא שהולכים
ואוזלים לנו. מילים לא יוכלו לתאר את גדולתו של האדם.