צהרי יום שישי. לורן, אישה מודרנית ועצמאית בשנות השלושים
לחייה, ממהרת לביתה; היא יודעת שהיא מאחרת. ברגעים אלו היא
אמורה להיות עם בתה הצעירה, בדרכה להביא אותה אל אביה. לא, הם
לא גרושים. עדיין. יותר... - פרודים. היא נכנסת ואפילו לא
סוגרת את הדלת אחריה.
"פרנסיס!" היא קוראת לבתה.
"כאן למעלה!" עונה קולה המעומעם של בתה מעליית הגג.
"מה את עושה שם?! אין לנו זמן, בואי!"
אין קול ואין עונה.
לורן מחליטה לעלות ולבדוק מה קורה. היא עולה ומגלה את בתה,
יושבת על הרצפה המאובקת ברגליים משוכלות, עליהן מונח אלבום
תמונות פתוח.
"פרנסיס, אבא שלך יהרוג אותי. הבטחתי לו שאת אצלו עד שלוש. מה
את עושה?"
פרנסיס מרימה אליה מבט נוגה.
"תסתכלי," היא אומרת, ומסובבת את האלבום לכיוונה. "אלה את
ואבא. אתם נראים פה בני עשרים בערך. איפה זה? בצרפת? תראי כמה
מאושרת את נראית בסביבת כל הפרחים האלה..."
לורן מחייכת. היא זוכרת את הטיול הזה. "כן, צרפת. אלה הגנים
בארמון של לואי ה-14. זה באמת מקום יפהפה. מותק, גם לאבא שלך
יש גינה. יאללה, זזים."
פרנסיס סוגרת את האלבום ומתלווה אל אמה במורד המדרגות. בדרכה
אל דלת הכניסה של הבית, היא מבחינה באגרטל שעומד על השולחן
בסלון. הפרחים הכמושים, בני שבוע בדיוק, נותרו זכר למריבה
האחרונה והקיצונית. מראם משקף את סופה. פרנסיס נעצרה והביטה
בפרחים הנבולים בעצב.
"בואי," הקיצה אותה אמה, מבלי להבחין אפילו במה שמשך את תשומת
לבה. "אין לנו זמן."
פרנסיס המשיכה הלאה כבקשתה.

צהרי יום שישי. לורן, אישה מודרנית ועצמאית בשנות השלושים
לחייה, שבה לביתה בשנית. הפעם, תנועותיה כבדות ומגושמות.
בכניסתה לבית, גם היא מבחינה באותו זר פרחים נבול. היא בהתה בו
למשך שניות ספורות, והמשיכה לכיוון חדרה. כל שרצתה היה מנוחה.
אבל בו בזמן נגלה אליה גרם המדרגות שמוביל אל עליית הגג. היא
היססה לרגע, אך בסופו של דבר החליטה לעלות.
על הרצפה, שוכב לו אלבום התמונות שפרנסיס מצאה; עב כרס ובעל
כריכה פרחונית. לורן מרימה אותו ומתחילה לעלעל. דף אחרי דף,
הזכרונות מציפים אותה. היא נשענת אחורה על הקיר, נותנת לעצמה
להחליק אל הרצפה אט-אט, עד שהיא מתיישבת. נאנחת, היא מפנה את
מבטה, וחוזרת לנעוץ שוב את עיניה בתמונות. היא מוציאה את
הפלאפון, ומחייגת.